Page 173 - יום שישי הגדול
P. 173
סיוע מרחוק
ד"ר חיים וייצמן שהה באביב 1948בארצות הברית .הוא היה חולה ולא מילא שום תפקיד
רשמי .חרף זאת רבה הייתה פעילותו ,ולא היה גבול למאמציו למען המדינה הנולדת.
קטע מהאוטוביוגרפיה שלו מגלה טפח ממאמצים אלה
ד"ר חיים ויצמן
עמדתי במשך תקופה זו בהתייעצות תמידית עם מר שרתוק ,דוברנו הראשי באו"ם ,ועם חבריו .הם
ראו יפה את הסכנות הצפונות בהצעת ההפוגה; אבל הם ראו כמו כן ,כי ההצעה הייתה עשויה לקחת את
לב האלמנטים הפחות תקיפים בדעתם בתוך שורותינו אנו .הנימוק רב הרושם ביותר נגדנו היה אולי זה,
כי בהכריזנו על מדינה יהודית ,כפי הנראה ,נגד רצונה של אמריקה ,אנו עומדים להרחיק מעלינו ידיד
כביר כוח .ולא עוד אלא שהיה צורך באומץ רוח מסוים לסרב להפוגה ,בזמן שצבאנו הנולד בארץ-ישראל
היה עדיין חסר ציוד והתוצאה הייתה עדיין ,לפי הנראה ,מוטלת בספק .שרתוק ,גולדמן וחבריהם סבורים
היו ,כי בנקודה זו תהיה ,לדעתי ,על המצב השפעה ניכרת גם בתוך שורותינו אנו וגם מחוצה להן .אף רגע
אחד לא הייתי מסופק באשר לתוצאת ההפוגה הזאת וכן של הנאמנות .ברור היה לי ,כי כל נסיגה היא
הרת אסון.
כמו בעבר כן גם עתה הייתה לפנינו רק דרך אחת – ליצור עובדות ולבנות על יסודן .מעולם לא ניתנה
עצמאות לעם; היא נרכשה; ולאחר שנרכשה היה צורך להגן עליה .ואשר ליחס ממשלת ארצות הברית,
הרגשתי כי רבים מאלה המייעצים לנו להתעלם מהחלטת האו"ם לטובתנו ולהסתלק מעצמאותנו מתוך
זלזול ,יכבדו אותנו יותר אם לא נקבל את עצתם .בטוח הייתי ,שאם ניקח את גורלנו בידינו אנו ונקים את
הרפובליקה ,יקבל העם האמריקני ברצון את תוקף החלטתנו ,ויראה במאבקנו המצליח לעצמאות בבואה
של שחרורו הלאומי לפני קרוב למאתיים שנה .הרגשתי זו הייתה חזקה כל כך ,עד כי בשעה שאמריקה
התנגדה להכרזת עצמאותנו ,כבר התחילה להעסיקני המחשבה על הכרת אמריקה במדינה היהודית.
ידידים וחברים רבים סבורים היו ,שאני קצת פחות מדי ריאליסטי ,והשתדלו להניאני מלעודד צעד,
שלדעתם סופו להיגמר בנסיגה ובשואה .הם הביעו את תמיהתם על "סרבנותי חוץ מגדר הרגיל" .בארץ-
ישראל ,אשר הספקות וההיסוסים ששלטו בלייק סאכסס לא מצאו שם הד ,לא הייתה כל מחשבה על
נטישת הזכויות שניתנו לנו ועל הסתלקות ממעמד מדינה ,מעשה התכחשות לעצמנו ,שיש בו משום איבוד
עצמנו לדעת .בעת התמוטטותו הכללית של השלטון הבריטי הייתה תקווה ,שבה היה החיבור בין אמריקה
ובין ארץ-ישראל בלתי מסודר ובלתי בטוח .השקפותינו באמריקה לא היו ברורות כלל ליישוב .מר בן-
גוריון ,יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ,השתדל ,בלי הצלחה ,לברר מהי עמדתי בדיוק .בתחילת מאי
יצא מר שרתוק לארץ-ישראל לברר את העניינים ,ובשבוע השני לחודש זה חיזקתי את מגעינו עם ידידינו
בוושינגטון ,והודעתי על כוונתי להגיש בקשה להכיר במדינה היהודית סמוך להכרזתה .ב 13-במאי
שלחתי את המכתב הבא אל נשיא ארצות הברית:
אדוני הנשיא היקר,
המאורעות המעציבים של מספר החודשים האחרונים לא יאפילו ,כפי שאני מקווה ,על
התרומות הגדולות מאד ,שאתה ,אדוני הנשיא ,תרמת ליישובה הגמור והצודק של שאלת
מבטים נוספים 171
ד"ר חיים וייצמן שהה באביב 1948בארצות הברית .הוא היה חולה ולא מילא שום תפקיד
רשמי .חרף זאת רבה הייתה פעילותו ,ולא היה גבול למאמציו למען המדינה הנולדת.
קטע מהאוטוביוגרפיה שלו מגלה טפח ממאמצים אלה
ד"ר חיים ויצמן
עמדתי במשך תקופה זו בהתייעצות תמידית עם מר שרתוק ,דוברנו הראשי באו"ם ,ועם חבריו .הם
ראו יפה את הסכנות הצפונות בהצעת ההפוגה; אבל הם ראו כמו כן ,כי ההצעה הייתה עשויה לקחת את
לב האלמנטים הפחות תקיפים בדעתם בתוך שורותינו אנו .הנימוק רב הרושם ביותר נגדנו היה אולי זה,
כי בהכריזנו על מדינה יהודית ,כפי הנראה ,נגד רצונה של אמריקה ,אנו עומדים להרחיק מעלינו ידיד
כביר כוח .ולא עוד אלא שהיה צורך באומץ רוח מסוים לסרב להפוגה ,בזמן שצבאנו הנולד בארץ-ישראל
היה עדיין חסר ציוד והתוצאה הייתה עדיין ,לפי הנראה ,מוטלת בספק .שרתוק ,גולדמן וחבריהם סבורים
היו ,כי בנקודה זו תהיה ,לדעתי ,על המצב השפעה ניכרת גם בתוך שורותינו אנו וגם מחוצה להן .אף רגע
אחד לא הייתי מסופק באשר לתוצאת ההפוגה הזאת וכן של הנאמנות .ברור היה לי ,כי כל נסיגה היא
הרת אסון.
כמו בעבר כן גם עתה הייתה לפנינו רק דרך אחת – ליצור עובדות ולבנות על יסודן .מעולם לא ניתנה
עצמאות לעם; היא נרכשה; ולאחר שנרכשה היה צורך להגן עליה .ואשר ליחס ממשלת ארצות הברית,
הרגשתי כי רבים מאלה המייעצים לנו להתעלם מהחלטת האו"ם לטובתנו ולהסתלק מעצמאותנו מתוך
זלזול ,יכבדו אותנו יותר אם לא נקבל את עצתם .בטוח הייתי ,שאם ניקח את גורלנו בידינו אנו ונקים את
הרפובליקה ,יקבל העם האמריקני ברצון את תוקף החלטתנו ,ויראה במאבקנו המצליח לעצמאות בבואה
של שחרורו הלאומי לפני קרוב למאתיים שנה .הרגשתי זו הייתה חזקה כל כך ,עד כי בשעה שאמריקה
התנגדה להכרזת עצמאותנו ,כבר התחילה להעסיקני המחשבה על הכרת אמריקה במדינה היהודית.
ידידים וחברים רבים סבורים היו ,שאני קצת פחות מדי ריאליסטי ,והשתדלו להניאני מלעודד צעד,
שלדעתם סופו להיגמר בנסיגה ובשואה .הם הביעו את תמיהתם על "סרבנותי חוץ מגדר הרגיל" .בארץ-
ישראל ,אשר הספקות וההיסוסים ששלטו בלייק סאכסס לא מצאו שם הד ,לא הייתה כל מחשבה על
נטישת הזכויות שניתנו לנו ועל הסתלקות ממעמד מדינה ,מעשה התכחשות לעצמנו ,שיש בו משום איבוד
עצמנו לדעת .בעת התמוטטותו הכללית של השלטון הבריטי הייתה תקווה ,שבה היה החיבור בין אמריקה
ובין ארץ-ישראל בלתי מסודר ובלתי בטוח .השקפותינו באמריקה לא היו ברורות כלל ליישוב .מר בן-
גוריון ,יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ,השתדל ,בלי הצלחה ,לברר מהי עמדתי בדיוק .בתחילת מאי
יצא מר שרתוק לארץ-ישראל לברר את העניינים ,ובשבוע השני לחודש זה חיזקתי את מגעינו עם ידידינו
בוושינגטון ,והודעתי על כוונתי להגיש בקשה להכיר במדינה היהודית סמוך להכרזתה .ב 13-במאי
שלחתי את המכתב הבא אל נשיא ארצות הברית:
אדוני הנשיא היקר,
המאורעות המעציבים של מספר החודשים האחרונים לא יאפילו ,כפי שאני מקווה ,על
התרומות הגדולות מאד ,שאתה ,אדוני הנשיא ,תרמת ליישובה הגמור והצודק של שאלת
מבטים נוספים 171
