Page 155 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 155
לסיום פרק זה, מכתב ששיגר ד"ר חיים גמזו, מבקר התיאטרון הנודע ומי שהיה גם מנהל מוזיאון תל-אביב לאמנות, ליהודה ליס, מעובדי קרן היסוד וידידו של לייב יפה, שנרצח בפיצוץ בית המוסדות הלאומיים:
153
בנו של ד"ר גמזו הוא יוסי גמזו, המשורר והפזמונאי הנודע. המכתב הוא מגנזי הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ), ומספרו 3664/KHh.
יום א', 15 במרץ 1948
נתייתמנו! שוב לא יהיה למי לתנות את קשייה ואת יופייה של עבודת קרן היסוד. שוב לא יהיה בפני מי לשפוך את מרי שיחנו, את יגוננו האישי ואת תודתנו. איכה ישבה בדד קרן היסוד, רבתי ביצירות ההגשמה! איך נוכל אנו לשוב פעם אל התפוצות ולומר לפזורי ישראל: לייב יפה איננו... היאמינו לנו?
אתה יודע יקירי מה היה בשבילי לייב יפה. לא אשכח לעולם כיצד דאג לילדי בהיותו בשליחות באפריקה הדרומית. כיצד הטריח את עצמו כמה פעמים כדי לבוא תל אביבה, לראות את יוסי ולשוחח עימו. וכל זה למען יוכל לכתוב לי: ראיתי את ילדך ושוחחתי עימו. בריא ושלם הוא, יכול אני להעיד על כך. כיצד אוכל לשכוח את מכתביו האישיים אליי,
שלא היו מעולם מכתבי גדול וקשיש, אלא מכתבי חבר, מבין ועוזר להבין.
בגללו הייתה לי עבודת קרן היסוד כה יקרה. את מלאכת החול ואת עבודת הקודש שבה ראיתי באספקלריה של לייב יפה. ההליכה בנתיב הייסורים של גולה ששכחה לפרקים את ירושלים הפכה לי למצעד גאווה לאומית ולחרישה בתלמי הגאולה. בין הדמויות הבהירות ביותר שנקרו לי בדרך החיים היה הידיד והמורה לייב יפה.
יוסי שלי אמר לי פעם: אבא, כשהתגעגעתי עליך מאוד, בא אליי פתאום איש עם עיניים בהירות ועם שיער משי, גבוה והדור כנסיך, ומסר לי דרישת שלום ממך. ואני התגעגעתי פחות, וידעתי שאם האיש היפה שלח אותך למרחקים, סימן שכך דרוש הדבר לארץ ישראל.
כך היה במציאות, במציאות הדלוחה של זמננו שבה הרגיש את עצמו תכופות כזר. זכורני את ימי שבתו בארצות הברית ואת מפח הנפש שנגרם לו שם מדי שעה כמעט. רבות סיפר לי על כך מר מיכאל טראוב ז"ל. רבות סיפר לי מר יפה עצמו.
ביום חמישי שלחתי לו מכתב ובלכתי מן המוזיאון נודע לי האסון פתאום. ביקשתי להחזיר לי אגרתי, כי לא יהיה מי שיקבלה.
יודע אני כמה אהבת אותו וכמה היית מסור לו, ואפשר שלא מעט מידידותנו תלויה הייתה באהבתנו המשותפת, בהערצתנואתלייביפה.יהיזכרוברוךותהינשמתוצרורהבצרורהחייםהשוקקיםמכלרגב,מכללֵבָנה,מכלבית וצריף במולדת.
ד"ר חיים גמזו
כך ראה אותו הילד, גבוה והדור כנסיך...
מה עוד אכתוב לך? הלב דואב והיגון כה קודר.
ליס יקירי,
