Page 149 - 30 השנים הראשונות

מחויבותה לשימור קפדני פטרה החברה בהודעה‬
‫שתהרוס את המבנה אך תשמור על האבנים‪,‬‬
‫ותבנה מהן בית אחר שיהיה זהה לבית ההרוס‪.‬‬
‫הוועדה המחוזית של ירושלים סמכה באותן‬
‫שנים את ידיה על החלטות אדריכליות רבות‬
‫שחלקן התבררו כבעייתיות מבחינה ציבורית‪ .‬היא‬
‫אישרה את התכנית והתעלמה מהנחיית השימור‬
‫הקפדני‪ .‬המועצה לשימור אתרים נרתמה למאבק‬
‫וטענה שהצעה זו איננה ראויה כלל להיקרא שימור‪,‬‬
‫ובוודאי שלא שימור קפדני‪ .‬הסוגיה הובאה בפני‬
‫בית המשפט העליון‪ ,‬וזה אישר להרוס את הבית‬
‫משום שלוועדה המחוזית‪ ,‬שהורתה לשמר‪ ,‬נתונה‬
‫הזכות גם לשנות את החלטתה‪ .‬ככל הנראה‪,‬‬
‫השופט לא היה ער למסמך האותנטיות של נארה‪,‬‬

‫ומשום כך לא התחשב בה בפסיקתו‪.‬‬
‫כסוג של מחווה הורה השופט להעתיק את‬
‫המבנה בשלמותו‪ ,‬אבן אחר אבן‪ ,‬למיקום חדש‬
‫כך שיתאים לתכניות הבינוי‪ .‬לפתרון זה היה ערך‬
‫תדמיתי עבור היזם‪ ,‬אך מבחינה שימורית הוא היה‬
‫חסר משמעות‪ .‬התוצאה הייתה הקמת בית חדש‬
‫בעל דמיון חזותי לבית שנהרס‪ .‬אירוע זה יצר‬
‫תקדים בעייתי שבו הכיר החוק בהליך של פירוק‬
‫והרכבה כסוג של שימור ‪ -‬בניגוד לאמנות העולמיות‪.‬‬
‫הטיפול בבית שטרן שירת את טיפוחה של תחושת‬
‫הנוסטלגיה‪ ,‬אך לא היה זה שימור במובן התרבותי‬

‫והעמוק של המושג‪.‬‬

‫בנימין זאב הרצל בחזית בית משפחת שטרן בירושלים‪ 2 ,‬בנובמבר ‪1898‬‬

‫‪ 148‬שלושים שנים ראשונות‬