Page 110 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 110
עם תום הצום – הצמים בהופעה ראשונה בפתח אגף קרן היסוד
רמז הודה לכל אלה שסייעו לנבחרי העם בצומם הממושך: לעובדי בניין המוסדות הלאומיים, לצוות הרפואי, לעיתונאים שפרסמו ברבים את פרטי האירוע המתמשך ול"קול ירושלים", הרשת העברית של הרדיו המנדטורי, שהביא לכל פינות הארץ את דבר הצום.
בשולי הצום שזכה לסיקור תקשורתי ענק ראוי להביא סיקור לא מחמיא ביותר שהתפרסם בעיתון הערבי "פלסטין", אשר הופיע ביפו. "פלסטין" קבע במאמר מערכת כי השביתה אינה רצינית וכל כולה נועדה לקידום יחסי הציבור של היהודים בארץ ישראל. "אנו יכולים לקבוע בוודאות שיהודי ספציה ומנהיגיהם בירושלים אינם מתכוונים ברצינות לשבות רעב". טועה מי שמשווה את שביתות הרעב של המנהיג ההודי גנדי לשביתות יהודיות האלה – המשיך העיתון הערבי – שכן היהודים נוקטים פעולות טרור כל העת ואילו גנדי הוא שוחר שלום. בסך הכול רוצים השובתים לעורר את אחיהם באמריקה כדי שאלה ילחצו על לונדון להעניק כמה שיותר רישיונות כניסה ליהודים לפלסטין.
בדיקה של רשימת 15 הצמים מגלה, שרבים מהם מילאו בשנים הבאות תפקידים בכירים במדינת ישראל. אחד (שזר) היה נשיא המדינה; אחת (גולדה מאיר) כיהנה כראש ממשלה. שני אלה היו קודם לכן ח"כים ושרים בממשלה. שמונה נוספים מילאו במהלך 25 שנותיה הראשונות של המדינה תפקידי שרים וח"כים (דוד רמז, אהרן ציזלינג, יעקב ריפתין, נחום ניר [שכיהן גם כיו"ר הכנסת], זלמן ארן, יהודית שמחונית, ישראל גורפינקל-גורי ויצחק ורפל-רפאל).
חמישה מבין ה-15 חתמו על מגילת העצמאות (דוד רמז, גולדה מאיר, אהרון ציזלינג, נחום ניר ומרדכי שטנר). הצום ההוא בליל הסדר של שנת תש"ו 1946 היה, כפי שמתברר, מקפצה פוליטית רבת חשיבות. רק מיעוט, חמישה מבין ה-15, לא זכו לקידום.
108
108
