Page 108 - הבנין שבו נולדה המדינה

בעת ההיא, קרוב לשנה לאחר תום המלחמה, עדיין שירתו בצבא הבריטי אלפים מיהודי ארץ ישראל. בין המברקים הרבים שהגיעו אל השובתים בירושלים היה גם מברקם של החיילים הארץ-ישראליים ששירתו במצרים:
החיילים היהודים כאן קיבלו בהתרגשות רבה את הידיעות מירושלים. אנו גאים על עמידת היישוב ונבחריו, שולחים לכם ברכת עידוד והתחזקות, ועומדים הכן לכל קריאה, עד לניצחון.
באותו יום, 14 באפריל, הצטרפו אל 13 שובתי הרעב עוד שניים, והרשימה נסגרה סופית. היו אלה ישראל גורפינקל, מראשי מפא"י וחבר מועצת עיריית תל-אביב (אביו של חיים גורי), וד"ר יצחק ורפל-רפאל, מצעירי מפלגת "הפועל המזרחי" ולימים שר בממשלת ישראל.
בערבו של יום ראשון פורסמה הודעה מטעם הוועד הלאומי: "מצבם של כל השובתים טוב, אם כי כמה מהם חלשים. כמה מהצמים, ובעיקר הצמות, קיבלו מיחידים ומגופים זרי פרחים בצירוף ברכות עידוד. הם מודים לכל מברכיהם".
יום שני 15 באפריל היה ערב חג הפסח. למקום המשיכו לזרום משלחות של מבקרים. רק מעטים הורשו להיפגש עם הצמים, והם נשארו רוב היום בחדריהם. לקראת צהריים הם התכנסו לדון בשאלה אם להמשיך את השביתה או להפסיקה עם כניסת החג. פה אחד הם החליטו להמשיך בשביתה, ולערוך סדר פסח כהלכתו בהגבלה אחת: הם יטעמו רק "מצה כזית" וישתו מעט תה. הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל עדיין סברו כי על הצמים להפסיק את שביתתם. גולדה מאיר סיפרה בזיכרונותיה כי הרב הרצוג העביר להם מסר ברור: "עליכם לסיים את השביתה כי לפי הדין היהודי כל היהודים מתחייבים לאכול בסדר הפסח". לעומת זאת, המומחים מקרב השובתים קבעו שגם "מצה
כזית" היא בבחינת אוכל...
סדר הפסח של 15 הצמים נערך בחדרו של יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי בבניין המוסדות, והצטרפה אליו רעייתו רחל ינאית בן-צבי. על מפה לבנה הונחו שלוש מצות שמהן טעם כל אחד מהנוכחים "כזית", ו-15 כוסות תה. אורחי הכבוד היו שני הרבנים הראשיים, אך בעריכת הסדר התכבד ד"ר יהודה קויפמן (אבן שמואל), מומחה בעל שם במדעי יהדות וראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. הוא הביא עימו הגדות של פסח עתיקות וחדשות, ובהן הגדת הפסח הראשונה שהודפסה בספרד, חמש שנים לפני הגירוש ב-1492. המסובים קראו בהן וד"ר קויפמן הוסיף הסברים ותיבל את דבריו בענייני היום – העפלה, עמידתם של השובתים בלה-ספציה, והיחס של הבריטים למעפילים וליישוב. צעיר השובתים, ד"ר יצחק ורפל-רפאל, בן 32 בעת ההיא, קרא את ארבע הקושיות. כתב "הארץ" הוסיף כי בקריאת ההגדה השתתפו, כאילו היו חזנים ותיקים, יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז ועורך "דבר" זלמן רובשוב-שזר. תוך
כדי קריאת ההגדה העירו המשתתפים הערות בענייני היום.
בעשר ושלושים בלילה נכנסו לחדר שבו נערך הסדר שני הרופאים שליוו את הצמים בשלוש היממות הקודמות והורו להם לחזור לחדריהם, כדי לא לאבד כוח. הצמים ניסו להתווכח איתם, אך מצוות הרופאים הייתה חד-משמעית: לשוב לחדרים. בייחוד הודאגו הרופאים ממצבו של זלמן רובשוב-שזר, שנחלש מאוד ולמרות זאת השתתף בסדר,
זימר בקול, וכמעט היה צורך להפעיל כוח כדי לנתקו מחבריו ולשלחו לחדרו.
למחרת, ביום החג, גדשו את הרחבה שלפני בניין המוסדות הלאומיים אלפים שבאו להביע הזדהות עם השובתים. היו אף שהעריכו את מספרם בעשרת אלפים. משלחות לעשרות הגיעו מכל פינות הארץ. מאות מתפללים שסיימו את תפילת החג בבתי הכנסת ברחבי ירושלים צעדו ברגל לרחבת בית המוסדות הלאומיים ועליהם טליתותיהם. רושם רב עשו מתפללי בית הכנסת הירושלמי "שירת ישראל", שהגיעו עם החזן והמקהלה ונשארו ברחבת בית המוסדות עד
תפילת מוסף, ביום החג אחר הצהריים. מפה לאוזן עברה השמועה בקרב אלפי הנקהלים כי השביתה מתקרבת לסיומה, שכן בלונדון ובירושלים נעשים מאמצים למצוא פתרון לבעיית מעפילי לה-ספציה.
106
106