Page 109 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 109

הבריטים חששו כנראה מהריכוז היהודי הגדול בחצר המוסדות, ומכוניות צבא ומשטרה התקרבו עד למרחק של כמאה מטרים מהמקום כדי לעקוב אחרי ההתפתחויות. יהודים שעברו לידן השמיעו קריאות זעם לעבר החיילים והשוטרים.
סמוך לשעת הצהריים יצאו אל אלפי הנקהלים נשיא הוועד הלאומי יצחק בן-צבי וכמה מהצמים. בחלונות שמעל לכניסה הראשית נראה ראשיהם של צמים נוספים, וכשהם זוהו נשמעו קריאות עידוד לעברם.
בשעות הצהריים של יום החג עשה הרב הראשי הרצוג מאמצים כדי לפתור את בעיית המעפילים ולהביא לסיום הצום. למרות קדושת החג הוא התקשר אל הנציב העליון סר אלן קנינגהם, וביקש להגיע אליו לשיחה ועימו כמה מראשי היישוב. הנציב השיב בחיוב, והרב הרצוג יצא למסע רגלי בן שעה, מלווה בבנו יעקב. הצטרפו אליו נשיא הוועד
הלאומי יצחק בן-צבי וברנרד ג'וזף (דב יוסף), ממלא מקום ראש המחלקה המדינית.
הנציב היה ידידותי וגילה אהדה לשובתי הרעב. הוא אמר כי הוא מבין את צעדם, ברצותם לסייע לאחיהם ניצולי השואה. הנציב בישר לאורחיו כי הממשלה בלונדון החליטה לאשר לסוכנות היהודית להשתמש בחלק מהקצבת הסרטיפיקטים (רישיונות העלייה) כדי להביא לארץ את "פליטי לה-ספציה", כהגדרתו. לאחר כמה שעות פורסמה הודעה רשמית: "הוסכם להרשות לפליטי ספציה לעלות לארץ ישראל על פי הסרטיפיקטים שאושרו לסוכנות
היהודית". הנציב הביע את המשאלה ששביתת הרעב תיפסק.
קהל האלפים לא ידע על הפגישה ותוצאותיה, אולם בחדרי הצמים עברה הידיעה במהירות. הם התכנסו באולם הישיבות כשהגיע לבניין דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, והמתין איתם יחד לשמוע פרטים מאנשי המשלחת שנפגשו עם הנציב העליון.
לאחר כשעה חזרו השלושה לבניין, ובמשרדו של יו"ר ההנהלה בן-גוריון התקיים דיון משותף של הנהלות הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והרבנים הראשיים. בדיון נמסר כי הבריטים נתנו אישור להעלאתם ארצה של כל 1,014 מעפילי לה-ספציה, בשתי קבוצות, על חשבון מכסת רישיונות העלייה של החודשים הבאים. לאור זאת הוחלט פה
אחד על סיומה של שביתת הרעב.
יצחק בן-צבי ושלושה מבין השובתים – גולדה מאירסון, אהרן ציזלינג ויצחק ורפל – יצאו אל קהל האלפים והודיעו על אישורי העלייה שניתנו למעפילי לה-ספציה ועל סיום השביתה. הקהל הרב הגיב בתשואות ובקריאות "עלייה חופשית!" שירת "התקווה" אדירה שפרצה מאלפי גרונות נשמעה בכל האזור.
בשש אחר הצהריים החל הקהל הרב להתפזר. הצמים קיבלו ארוחה קלה ונשארו בחדריהם עד לשעות הערב, עת נערך לכבודם "סדר שני", הפעם עם הרבה יותר מ"מצה כזית" וכוסות תה. שביתת הרעב נמשכה 101 שעות. הארוחה החגיגית הוכנה על ידי מטבח בית החולים "הדסה" בהר הצופים, והמנות הותאמו למסיימי צום ממושך. הרופאים שליוו את הצמים בכל ארבע ורבע היממות החולפות נכחו בארוחה והקפידו שהם לא יפריזו באכילתם.
בעצתם הוחלט ש-15 הצמים יישארו בחדריהם עד למחרת בבוקר ורק אז יחזרו לבתיהם.
במוצאי החג כינס דוד רמז, יו"ר הוועד הלאומי, מסיבת עיתונאים. הוא לא הסתיר את קורת רוחם של חבריו הצמים ושלו נוכח מפגן הסולידריות של ירושלים היהודית ושל היישוב כולו. בין שאר דבריו אמר:
סיימנו את הצום. המעפילים יעלו. אנו נקבל אותם בארץ. הסיגוף המועט אשר נשאנו בו זכה לגמול יישובי רב. ראינו ללב בני ירושלים וללב אנשי המשלחות אשר באו אלינו מכל הארץ. [...] יש לנו יסוד להיות נרגשים עד היסוד מנחשול החיבה והחרדה אשר הציף את הבית של הוועד הלאומי בארבעת ימי
הצום הללו. [...] פסח זה של מעפילים היה פסח גדול ליישוב.
107



















































































   107   108   109   110   111