Page 132 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 132

עוד לפני החלטת כ"ט בנובמבר רחשה הפעילות בבית המוסדות הלאומיים כבכוורת דבורים. פגישות ודיונים נערכו בהנחה שהחלטת האו"ם תהיה חיובית ויש להיערך לקראת הקמת המדינה היהודית. כותרת גדולה ב"הארץ" אמרה ב-12 בנובמבר 1947: "הכנות לניהול ענייני המדינה". בידיעה עצמה נמסר כי הנהלת הוועד הלאומי כינסה בבית המוסדות את מליאת הוועד כדי לתכנן עם הנהלת הסוכנות היהודית את תקופת המעבר לקראת הקמת המדינה,
בהנחה כי הבריטים יעזבו וייתכנו ימי חירום.
מליאת הוועד הלאומי גם אישרה עריכת מגבית מיוחדת לשם מימון ההוצאות המיוחדות שיהיו כרוכות בהקמת המדינה,אובלשונושליו"רהוועדהלאומי,דודרמז,"לביצורהביטחון".המגביתקיבלהאתהשם"מגביתההתגייסות וההצלה". כן הוחלט להקים עם הסוכנות היהודית "ועדת ביטחון". בדיון השתתפו גם שני הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל. הרב הרצוג קרא לשלום בית בין המחתרות, והרב עוזיאל המריץ את "המפקפקים והעומדים
מנגד" להצטרף אל המאמינים שהגאולה קרובה.
בין ההחלטות שהתקבלו הייתה פנייה ל"אגודת ישראל" שתצטרף אל המאמץ המאוחד להקמת המדינה: "על סף כינון עצמאותנו אנו קוראים לכל חוגי היישוב ואנו מזמינים את אגודת ישראל לבדוק מחדש את עמדתה. תוקם האחדות ואל יהיו יוצאים מן הכלל – כי זה היום קיווינו לו!"
לאחר ההחלטה ההיסטורית באו"ם והשמחה העצומה בחצר בית המוסדות הלאומיים הורה בן-גוריון לישראל זבלדובסקי (עמיר), מפקד מחוז ירושלים מטעם ה"הגנה", להעניק תשומת לב ביטחונית מיוחדת לבית המוסדות הלאומיים, בהיותו מרכז העצבים של היישוב היהודי בארץ ושל ה"הגנה" בירושלים. ועם זאת, החיים חזרו – כך דומה היה – למסלולם הרגיל. כך אפשר להסביר את הדיון המיוחד שנערך במשרדו של בן-גוריון ב-30 בנובמבר 1947,
שהיה קשור ולא קשור להחלטה ההיסטורית באו"ם.
הנהלת הסוכנות התכנסה כדי לקבל החלטה גורלית בנושא ההעפלה: האם להתיר את הפלגתן של שתי אוניות ההעפלה הגדולות ביותר, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", שעמדו לצאת מרומניה ועל סיפון כל אחת מהן 7,500 מעפילים, או לעכבן, משום שהפלגתן עלולה לחבל במאמצים המדיניים למנף את החלטת האו"ם. חבר ההנהלה משה שרתוק, שנמצא בניו יורק, תבע בתוקף לעכב את הספינות, ואילו עמיתו משה סנה ואיתו כל ראשי "המוסד לעלייה ב'" עמדו
על כך שאי אפשר לעכב את שיטפון ההעפלה ויש להתיר את ההפלגה.
בעקבות דיון מוקדם של ועדת משנה בת שישה חברים מקרב חברי ההנהלה נתקבלה בסופו של אותו יום דרמטי, 30 בנובמבר 1947, החלטה לעכב את ההפלגה לפי שעה. בהחלטה תמכו דוד בן-גוריון, גולדה מאירסון, יצחק גרינבוים ומשה שפירא. שני מתנגדים לעיכוב היו משה סנה ואליהו דובקין. יש להניח כי מבחינתו של דובקין, מי שהיה במשך שנים "שר העלייה של המדינה שבדרך", נושא העלייה לארץ היה ראשון בחשיבותו בכל מצב, לרבות במצב הרגיש
הנוכחי.
אחר הצהריים, בעוד הפגנות השמחה בחצר בית המוסדות נמשכות, עזב בן-גוריון את הבניין ביציאה אחורית ונסע לארמון הנציב העליון. השיחה עם הנציב הייתה קרירה למדי. לפי עדותו של בן-גוריון סר אלן קנינגהם לא בירך את בן-גוריון על ההחלטה ההיסטורית, אלא דיווח ביובש כי הערבים התלוננו בפניו על השמחה המוגזמת של היהודים בעקבות ההחלטה בלילה, ועל כך שחיילים בריטים השתתפו בהפגנת השמחה. בן-גוריון ביקש מאיש שיחו כמה בקשות. למשל, שיותר ליהודים להקים תחנת שידור משלהם בתל-אביב. הנציב דחה את הבקשה. אשר לבקשות
אחרות הוא השתמט מתשובה ואמר שעליו להתייעץ.
בן-גוריון חזר למשרדו בבית המוסדות, הקדיש שעה לכתיבת סיכום של הפגישה ולאחר מכן נסע לתל-אביב. מי שיבדוק את הדברים שכתב ביומנו בחודשים הבאים, התקופה הראשונה של מלחמת העצמאות, יגלה בנקל שככל
130
130



















































































   130   131   132   133   134