Page 134 - הבנין שבו נולדה המדינה

להלן כמה דוגמאות ל"מעורבות" של בית המוסדות הלאומיים וסביבותיו בתקריות האש עוד בתקופת שלטון המנדט הבריטי: ב-5 בפברואר 1948 נורה ונהרג יהודה קאשיוב בן ה-28, בשמרו על מחסום בכניסה לשכונת רחביה, מאחורי בית המוסדות. מקור היריות היה באזור הביטחון הבריטי הסמוך, וחיילים מנעו מאנשי "משמר העם" להיכנס לבניין שממנו נורו היריות; ב-9 בפברואר נורתה ירייה אחת לעבר שומר המחסום שלפני בית המוסדות, כנראה מעמדה בריטית סמוכה. הוא לא נפגע; ב-23 בפברואר התפתחה תקרית אש ושני משוריינים בריטיים ירו על אלמונים ברחוב המלך ג'ורג'. מהירי נפגע בית המוסדות. לאחר יומיים נפגעה רחל כהן, בת 23, שעמדה ליד בית המוסדות הלאומיים,
מירי של משוריין בריטי; ב-4 במרץ נורו שוב יריות ממשוריין בריטי וכדורים חדרו לבית המוסדות.
וכמובן הפיגוע הגדול מכולם בבית המוסדות ב-11 במרץ 1948, שלו מוקדש פרק שלם בספר הזה (עמ' 159-147). באותו מקרה הבית לא היה רקע לפעולות איבה בסביבה, אלא נפגע בעצמו בצורה קשה ביותר. מאוחר יותר, בחודשי הקיץ של 1948, נפלו כמה פעמים פגזים שירו הירדנים בסביבות בית המוסדות ופעם אחת אף בכיכר שלפניו.
ועם כל זאת צריך לציין כי אף בין היריות וההפגזות התקבלו בבניין החלטות שנגעו הן למצב בירושלים הן לנושאים כלליים. ב-7 במרץ, ארבעה ימים לפני הפיצוץ, החליט דירקטוריון קק"ל להעמיד לרשות החברה למען ירושלים סכום גדול של 100 אלף לא"י "לסייע לפיתוח מפעלים כלכליים, לעודד בנייה ציבורית ופרטית, לדאוג לשיכון בשביל מפעלי תעשייה ומלאכה". קרן קימת התחייבה לסייע לירושלים גם בהמשך ברכישת קרקעות בעיר ובסביבותיה ובעזרה לכלכלתה. באותו דיון החליט דירקטוריון קק"ל גם להקציב 10,000 לא"י לפיתוח המושבה נהריה, במגמה
לחזק את היישובים היהודיים שמחוץ למפת החלוקה.
באותם ימי מצור ומאבק של מרץ 1948 נמסר מטעם הוועד הלאומי כי "מחלקת התרבות של הוועד מקיימת פעולותיה על אף תנאי המלחמה". בין הפעולות: שיעורי עברית לאלפי עולים חדשים, הרצאות ומסיבות ברחבי הארץ בנושאי תרבות וחברה, ואפילו פעולות תרבות והסברה במחנות העקורים באירופה, כדי להכשיר את שרידי השואה לקראת
עלייתם לארץ.
לכך יש להוסיף את הטקס הקבוע שהתקיים מדי יום בשעה 12 בצהריים בדיוק: מסיבת עיתונאים מקומיים וזרים עם דובר הסוכנות היהודית, ומדי פעם עם מומחים, שעסקה בנושאי ביטחון, המצב בסקטור הערבי, היחסים עם שלטונות המנדט ועוד. המפגש נערך באולם הישיבות של הסוכנות היהודית, וכל עיתונאי שכיבד את עצמו נהג להגיע אליו כדי לשמוע מקרוב את עמדות הצד היהודי בסכסוך האלים שהלך והסלים. ביום הפיצוץ הגדול, 11 במרץ 1948, טילפנו עשרות עיתונאי חוץ למשרדי דובר הסוכנות היהודית וביקשו לדעת אם מסיבת העיתונאים תתקיים כרגיל, למרות מה שקרה. הם קיבלו תשובה חיובית ובבואם גילו כי שני נציגי הסוכנות, הדובר גרשון הירש וראש מערך ההסברה ד"ר וולטר איתן, הופיעו חבושים, כתוצאה מפגיעת רסיסים. הירש הועבר מייד לאחר סיום אותו מפגש
תקשורתי לבית החולים, שכן הוברר כי פציעתו קשה משחשבו תחילה.
התכונה בבית המוסדות הייתה אם כן רבה, אולם הירושלמים בכלל ועובדי הבית בפרט לא יכלו להתעלם מכך שחלק גדול מהפעילות נלקח ממנו. רוב ישיבות הנהלת הסוכנות התקיימו בתל-אביב, ולמשרדו הירושלמי בבית המוסדות הגיע בן-גוריון רק כשעלה צורך דחוף, כגון פגישה עם הנציב העליון. בניגוד לעבר הוא לא נסע לארמון
הנציב במכוניתו, אלא במשוריין של ה"הגנה", מלווה במשוריין נוסף.
בעת הפיצוץ בבית המוסדות לא היה בן-גוריון בבניין, אלא במשרדו התל-אביבי. ביומנו כתב בצמצום רב – חמש שורות בסך הכול – על מה שאירע באותו בוקר, לרבות אזכור שמו של אנטון דאוד. הוא גם ציין, כמנהגו לדייק, את שעת הפיצוץ: 9:40. באותה עת לא ידע כנראה שגם משרדו נפגע בפיצוץ.
132
132