Page 176 - הבנין שבו נולדה המדינה

האירוע הבולט הראשון התקיים בכ' בתמוז תרצ"ד (3 ביולי 1934) במלאות שלושים שנה למותו של אבי הציונות ד"ר בנימין זאב הרצל. אלפים נאספו לעצרת שארגנו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. על המרפסת הוצבה תמונה גדולה של הרצל והדגל המתנוסס דרך קבע מעל גג הבית הורד לחצי התורן. רבים בקהל היו חברי תנועות הנוער השונות – מ"השומר הצעיר" עד "מכבי הצעיר" – כל תנועה על תלבושתה. על המרפסת עמדו חברי הנהלות הסוכנות והוועד הלאומי וכמה מ"זקני היישוב", החלוצים שהקימו את המושבות הראשונות, הקיבוצים והמושבים, שבעת ההיא עדיין היו בחיים. בשם הוועד הלאומי בירך את הנאספים הרב משה אוסטרובסקי ובשם הנהלת הסוכנות בירך חבר ההנהלה דוד בן-גוריון, בעת ההיא מזכיר הסתדרות העובדים. חזן השמיע תפילת "אל מלא רחמים".
העצרת הסתיימה בשירת אלפים של "התקווה", שנשמעה למרחוק.
לראשונה הואר בית המוסדות הלאומיים בתאורה חשמלית ועל אגף קרן קימת התנוססה כתובת חשמלית: "אם תרצו אין זו אגדה". מאות ממשתתפי העצרת ניצלו את ההזדמנות וביקרו ב"חדר הרצל" שבבית קרן קימת. באותו יום הגיעו לחדר גם כיתות שלמות מבתי ספר בירושלים.
עצרות מרכזיות
במהלך השנים, בעיקר לפני קום המדינה, התרכזו בחצר בית המוסדות וגם ברחובות הסמוכים אלפים רבים – להפגין את כוחו של היישוב, למחות נגד השלטון הבריטי וגם כדי לציין אירועים משמחים כמו החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947.
עצרת רבת-משתתפים במיוחד נערכה במקום לאחר פרסום "הספר הלבן" ב-17 במאי 1939. "הספר הלבן" היה מסמך רשמי של ממשלת בריטניה בדבר מדיניותה העתידה בארץ ישראל. הבריטים התנערו מהבטחתם להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל וגזרו גזרות קשות על העלייה היהודית ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים. עוד הודיעו כי לפי תוכניתם לאחר עשר שנים תקום ממשלה של "כל תושבי הארץ". המשמעות הייתה ברורה: באין עלייה יהודית צפוי היה היישוב היהודי להישאר לנצח בגדר מיעוט במדינה שבה יהיה רוב ערבי. יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון כינה את "הספר הלבן" – "ספר המעל", בהתכוונו לבגידתה של בריטניה בהבטחותיה. למעשה התקיימו במקום כמה הפגנות, ובמשך כמה ימים לאחר 17 במאי הגיעו אל הכיכר משלחות ומפגינים, האזינו לדברי ראשי עם ונציגי ארגונים ותנועות, ויצאו מהכיכר להמשך המחאה. הפגנה מיוחדת במינה נערכה ב-22 במאי – הפגנת נשות ירושלים נגד "הספר הלבן". בראשה צעדו נשים בעלות עמדה בשל עצמן ובשל בעליהן: רחל ינאית, אשת יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, הרבנית שרה הרצוג, אשת הרב הראשי, איטה ילין, רעייתו של דוד ילין מראשי היישוב ועוד. לפי הערכות הקיפה ההפגנה כ-10,000 נשים מכל השכונות, התנועות והמעמדות. על השלטים שנשאו נכתב: "לפני כאלפיים שנה יצאנו מהמדבר – העם האנגלי: אל תשלחונו לשם חזרה" וכן "מדינת הרשע לא תקום! ארץ ישראל היהודית קום תקום". אלפי הנשים הגיעו לבית המוסדות הלאומיים, מילאו את הרחבה ומשם המשיכו לצעוד ברחובות ירושלים.
בשלהי 1942 נודעו לראשונה בארץ ממדיה הנוראיים של שואת יהודי אירופה. הודעה של הסוכנות היהודית מ-23 בנובמבר 1942 פירטה לראשונה את ממדיו המפלצתיים של הטבח המתבצע על ידי הנאצים ועוזריהם. העיתונים יצאו במסגרות שחורות וכינוסי אבל נערכו בערים וביישובים. שוב מלאה הכיכר שלפני בית המוסדות
הלאומיים, הפעם בשל עצרת אבל המונית.
שנתיים וחצי לאחר מכן הייתה סיבה לשמוח ושוב זרמו אלפים אל הכיכר. היה זה לרגל ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. ב-9 במאי 1945 התקיימו בכל היישובים בארץ עצרות חגיגיות שציינו את סיום המלחמה באירופה ואת הבסת גרמניה הנאצית. ירושלים היהודית ממש יצאה מגדרה. אלפים גדשו את הרחובות ועקבו אחר תהלוכה גדולה של צעירים, חברי תנועות נוער מבית"ר עד "השומר הצעיר" שהתקדמה מכיכר ציון לעבר בית המוסדות
174
174