Page 179 - הבנין שבו נולדה המדינה

וכרגיל, מסיום העצרת לא נעדרה שירה אדירה של "התקווה", שנשמעה לפי עדויות בנות הזמן עד העיר העתיקה. אולם עצרת זו, אף שהייתה חריגה בריבוי משתתפיה, לא יכלה להשתוות להתכנסות הרבבות ביממה שלאחר ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. אנשים צוהלים בהיקף כזה לא ראתה ירושלים לא
לפני לכן ולא לאחר מכן.
לכאורה לא היה לירושלמים על מה לשמוח. החלטת האו"ם הוציאה את ירושלים משטח המדינה היהודית המוצעת ותחמה אותה במרכזו של אזור בין-לאומי שלא יהיה שייך למדינה היהודית וגם לא למדינה הערבית שהוצעה במקביל, אלא ינוהל על ידי מנגנון מיוחד של האו"ם. בירושלים ישבו אז 100 אלף יהודים, רוב בעיר, שישית מכלל
היישוב היהודי בארץ.
ובכל זאת, השמחה גאתה בירושלים מייד בחצות הלילה, לאחר שנודע על ההחלטה באו"ם, כפי שקרה בשאר הערים, המושבות, הקיבוצים והמושבים ברחבי ארץ ישראל. דומה שהעיתונים התחרו זה בזה בתיאור השמחה האדירה בירושלים. אל החוגגים הצטרפו במפתיע גם עשרות חיילים בריטים שהגיעו ללא נשק, שתו לחיי המדינה היהודית וילדים טיפסו על משורייניהם, שאך אתמול נחשבו כמעט ל"רכב אויב". זו הייתה תופעה לא מוכרת עד אז:
חיילים בריטים משתתפים בחגיגת ענק יהודית. ראוי להביא את דיווחו מלא הפאתוס והגיל של גבריאל צפרוני, כתב העיתון "הבוקר" בירושלים:
ירושלים העברית לבשה רוח חופש. הערגה לקוממיות התבטאה בסערת המון רב שנרגש עד עומק נשמתו מבשורת המדינה היהודית – גם אם היא מחולקת וגם אם העיר הנצחית עודה מחוצה לה – והתמכר לשיכרון נצחונו.
כך עברו על ירושלים עשרים שעות של חגיגות, אשר גם זקני הדור אינם זוכרים כמותן. ויפה הגדיר את הרגשתו אחד מיקירי העיר: "אני שומע את התרת כבלי משיח".
ירושלים המחולקת לעדות חגגה את שמחתה במשותף ובנפרד. ההמונים נהרו לבניין המוסדות הלאומיים. נהירה זו נמשכה שעות רבות. המעבר מיגון לשמחה היה בכל גילויו. לא רק ילדים הוצאו ממיטותיהם ואף נישאו בידי אימהות. אבות הפצירו בילדיהם: זכרו זאת! ראיתי זקנים בוכים כילדים ועל הכול השתלטה
האמירה: "מזל טוב, יהודים, זכינו!"
רחוב המלך ג'ורג', העורק הראשי של הסקטור היהודי, המה מרוב אדם. ברחבת המוסדות הלאומיים לא פסקו הריקודים. הגב' גולדה מאירסון נקראה כמה פעמים לנאום בפני הקהל. דוד בן-גוריון שהגיע בשעות הבוקר התקבל בתרועות ונאם בפני הקהל העצום.
גולדה מאיר, שכיהנה בעת ההיא כמנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כתבה בזיכרונותיה על אותו לילה היסטורי:
האזנתי בביתי לשידור מהאו"ם. מייד בהיוודע התוצאות הלכתי אל בניין הסוכנות היהודית, שהרחבה שלפניו כבר הייתה מלאת אדם מפה לפה. היה זה מראה לא יאומן: מאות אנשים, ובכללם חיילים בריטים, שלובי ידיים, שרים ורוקדים, ועוד ועוד משאיות מלאות בני אדם מגיעות כל הזמן. עליתי לבדי ללשכתי, כי לא יכולתי לקחת חלק בחדווה הכללית. הערבים דחו את התוכנית בשתי ידיים ודיברו רק על מלחמה. ההמון, שיכור מאושר, רצה לשמוע נאום, ואני הייתי סבורה שזאת תהיה רשעות
לסרב ולקלקל את מצב הרוח. וכך נאמתי כמה דקות ממרפסת לשכתי.
177