Page 181 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 181

אחרי נאומה השני של גולדה מאיר נשמעו קריאות קצובות: "בן-גוריון, בן-גוריון!" זו הייתה כבר שעת בוקר ומפה לאוזן סופר כי בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית והמנהיג הבכיר ביותר, שהה בלילה בבית המלון "קליה" על שפת ים המלח. בן-גוריון, בחולצה לבנה ובז'קט קצר נראה לפתע על המרפסת בקומה השנייה ששימשה כבמה. הוא היסה בידו את התשואות הרמות, וקרא: "יחי העם היהודי". ההמון שאג משמחה, ובן-גוריון המשיך וביקש מכל אחד ואחת בקהל בפרט וביישוב היהודי בכלל להיות ראויים לשעה הגדולה. "לאחר מאבק ומאמצים על-אנושיים" אמר, המערכה רק מתחילה ואל ליישוב לשכוח את כל אלה שעזרו לו ואת כל אלה שיש לעזור להם, ובראש וראשונה רבבות היהודים שרידי השואה, הנמקים עדיין במחנות פליטים באירופה, שיש להעלותם לארץ. הוא הזכיר גם את היהודים בתימן, בעיראק ובשאר ארצות המזרח התיכון, שגם אותם חשוב להעלות בזמן הקרוב. בן-גוריון סיים את דבריו
הקצרים בחמש מילים שעוררו גל חדש של תשואות: "היום הזה נעשינו עם חופשי!"
לאחר מכן נכנס בן-גוריון לתוך הבניין. בחדר הישיבות שליד לשכתו כבר נאספה כל הנהלת הסוכנות היהודית ועימה דוד רמז, יו"ר הוועד הלאומי, לדיון דחוף בשאלה הבנאלית לכאורה: "מה הלאה?" בן-גוריון הביע את דעתו וגם אחרים דיברו, אולם הדיון הופסק פעם אחר פעם. רבים ביקשו להגיע לחדר כדי לברך אישית את בן-גוריון ואת חברי
ההנהלה והסדרנים הכניסו אותם טיפין-טיפין.
המשלחת הראשונה הייתה של העדה הספרדית בירושלים בראשות הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל, שבירך את ההנהלה והעם לרגל ההחלטה. לאחר רבע שעה נכנסה משלחת של ועד הקהילה העברית בירושלים בראשות שלושה מראשיה: יעקב טהון, חיים סלומון ושרגא פייבל מלצר. מר סלומון בירך את בן-גוריון והזכיר לו כי שאלת ירושלים אינה פתורה. בן-גוריון השיב לו כי הדבר ידוע כמובן ובנושא תטפל ועדה חדשה שהוקמה – "ועדת המצב". משלחת נוספת הייתה מתוך הבית פנימה. ועד עובדי הסוכנות היהודית, בהרכב החברים יודקס, גלעדי ונמירובסקי באו לברך אף הם. בן-גוריון נראה חסר סבלנות במקצת, אבל אמר לאנשי הוועד: "תמסרו לכל העובדים שיש להם
חלק בכיבוש הזה".
הישיבה נמשכה כמה שעות ולאחריה נסע בן-גוריון לדרום העיר כדי להיפגש עם הנציב העליון סר אלן קנינגהם. בן-גוריון כבר ידע שלא הכול שמח בארץ וכי ליד פתח תקווה תקפו ערבים שני אוטובוסים של "אגד", הרגו שישה ופצעו רבים אחרים. גם אל המוני החוגגים הגיעו הידיעות הקשות האלה, אך לפי שעה הן לא גרמו להם להפסיק את החגיגות. רק סמוך לשמונה בערב של יום ראשון, 30 בנובמבר 1947, התרוקנה הכיכר של בית המוסדות הלאומיים.
עצרות המוניות ב"כיכר הלאומית" היו גם בשנים הבאות, אם כי בהיקפים קטנים בהרבה. כך, לדוגמה, בסוף דצמבר 1948ריכזותנועותהנוער והתנועותהקיבוציותביוזמתקרןהיסודהמוניםכדילעודדאתההתיישבותבְספר.
חגיגות נערכו בכיכר גם בחג השבועות. מדי שנה בשנה היו מגיעים אל בית המוסדות ילדי הגנים, ולעיתים גם ילדי בתי הספר בירושלים, כדי לציין – כפי שהיה מקובל בשנים ההן – את חג הביכורים. זה היה, בעיקר, חגה של קרן קימת, כי מקובל היה לתרום את סלי הביכורים ואת התמורה להעביר אליה. גם הקופסה הכחולה של קק"ל לא
נשכחה. הנה ידיעה מהעיתון "על המשמר" משנת 1946, שכותרתה: "גני ילדים מביאים ביכורים לקק"ל".
ירושלים – חצר המוסדות הלאומיים שקקה מקהל רב של פעוטות לבושי-חג ועטורי זרי פרחים, כשחמישים גני ילדים בעיר הביאו לקק"ל ביכורים. בטקס יפה שעבר בשירה, נמסרו הקופסאות הכחולות לידי נערים ונערות שהיו לבושים/ות צחורים ועטויי ירק.
גם חגיגות ט"ו בשבט בירושלים היו קשורות לכיכר שלפני המוסדות הלאומיים. במקום זה נאספו ילדי ירושלים לטקס קצר, וממנו המשיכו לפינות שונות של העיר כדי לטעת את השתילים שהביאו עימם.
179






















































































   179   180   181   182   183