Page 123 - עין לעציון
P. 123
בשורות הבאות מקובצות שתי תפילות :הראשונה נכתבה ,בהיותי תלמיד ישיבה
ב'כרם דיבנה' וב'מרכז הרב' בשנת תשכ״ג ,והשנייה -בזמן הזה.
וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
*
תמונות מאלבום הילדות.
לעיתים ,בשבתי בהיכל הישיבה לפני הגמרא הפתוחה ,אני נושא עיני אל הנוף
הנשקף מבעד לחלון .מעבר לדרך ,כמטחווי קשת ,שדה חציר לאלומות ,לידו לול וניר,
ובמרחק גם שדה לבן .שפלה רחבה ודשנה היא קבוצת יבנה המעטירה .המבט נודד
ועולה מזרחה .באופק ,במרחק ,נתקלת העין בתכלת הרים -הרי חברון ויהודה .אני
עוצם את עיני .ולפתע עוברת בי המחשבה ועולה בי התפילה :במה אודה לאלוקים,
שפקח את עיני כילד ופרש לפני הרים ביהודה עוטי אד כחלחל ,ו'שבילים מסולעים׳
ההולכים ומתמשכים אלי מדרגות שעל פי הגאיות? במה אודה לאלוקים ,שמשך בי
חוטי זהב ,נימי זהב רוטטים ונוגנים למגע נופים יפים שכאלה?
ועוד אני מהרהר :הן באמת 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' .כמה טוב ,אפוא ,לזה
שנולד בארץ הזאת ,שאין הוא צריך לקנות אהבת ארץ בכלים שאולים ,שמפכה היא בו
בגמגום מעיינות של רישומים מילדות ,בחוויות בראשית של צעדים הססניים ראשונים
עליה ,במבטים ראשונים השואבים ממנה תמצית יופי ,בגנזי אלבום תמונות בלב.
גם לי יש 'אלבום' משלי ובו תמונות מילדות .וכשאני 'פותח את הלב' ומדפדף בו -
דופקים להם המנענעים ,עד שהבשר סומר מהמיית הניגון.
הנה מרצדת לפני תמונה רחוקה :הולך לו ילד לבדו בשביל המתמשך והולך ,ואבני
שפה לשביל ,ועשבים לוחשים מזה ומזה ,ועפר נוהר מרחש תחת כפות הרגלים ,ושמש
גדולה של אור מפזרת ממש מול העיניים עיגולים-עיגולים .תוכם תכלת זכה ,והילת
קרניים להם כחרצית .והעיקר שהולכים והולכים ,ובלב מפרכסת שמחה חרישית
ומוחשית כל כך ,עד שנשמע קולו של פעמון נסתר ,ונוטפים צלילים צלולים כאגלי טל.
בימי נעורי ,כשקראתי לראשונה את שיריה של רחל ,נתקלתי בכמה שורות מוכרות
מאי שם :מימין -הרים כ ִמ ְש ֶמ ֶרת ,מרחבי שדמות לפנַי ,ורנים בי עשרים אבי ַבי .מנת
חלקי עד הגיע ִקצי ,קומתך הזוהרת בשמש ,ועפר דרכיך -ארצי .קראתי ,וכל מלה
רטטה לפני ושרטטה רישומים מילדות .תמיהה גדולה הייתה בעיני :כיצד יכולה הייתה
זו ,שנולדה הרחק מכאן ,לבטא כה יפה את תחושתו של בן הארץ הזאת?
אולי ,הרהרתי ,סדנא דארעא חד הוא ,וגם בחוץ לארץ טועמים הנכספים משהו
מטעמה של ארץ ישראל .ואולי יש לכל יהודי שבריר מגנט העונה למגנט הגדול
שבארץ ישראל ,והוא נמסר בירושה מאב לבן.
יד נעלמה מוסיפה לדפדף ב'אלבום' ,ובחטף עוברים שברירי תמונות :מטע ,סלע,
יער ,בית קטן ,רפת בקר ,כפר ערבי בסתר ההר ,והנה נפרשת 'תמונת מחזור' גדולה.
הרים שחורים רבוצים להם בבטחה מאופק עד אופק' ,כהר ציון לא ימוט ,לעולם ישב'.
למעלה ,בקצה התמונה' ,אורות מאופל' ,נצנוצי אור ,בתים קטנים בהר .אורות
שמחים קוראים כי טוב .אני עוצם את עיני ,וקול בתוכי שואל ותוהה :ואולי אם נלך על
הכביש בדרך אפרתה -מבית לחם בואכה חברון ,נוכל גם היום לראות את האורות?
122עין לעציון
ב'כרם דיבנה' וב'מרכז הרב' בשנת תשכ״ג ,והשנייה -בזמן הזה.
וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
*
תמונות מאלבום הילדות.
לעיתים ,בשבתי בהיכל הישיבה לפני הגמרא הפתוחה ,אני נושא עיני אל הנוף
הנשקף מבעד לחלון .מעבר לדרך ,כמטחווי קשת ,שדה חציר לאלומות ,לידו לול וניר,
ובמרחק גם שדה לבן .שפלה רחבה ודשנה היא קבוצת יבנה המעטירה .המבט נודד
ועולה מזרחה .באופק ,במרחק ,נתקלת העין בתכלת הרים -הרי חברון ויהודה .אני
עוצם את עיני .ולפתע עוברת בי המחשבה ועולה בי התפילה :במה אודה לאלוקים,
שפקח את עיני כילד ופרש לפני הרים ביהודה עוטי אד כחלחל ,ו'שבילים מסולעים׳
ההולכים ומתמשכים אלי מדרגות שעל פי הגאיות? במה אודה לאלוקים ,שמשך בי
חוטי זהב ,נימי זהב רוטטים ונוגנים למגע נופים יפים שכאלה?
ועוד אני מהרהר :הן באמת 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' .כמה טוב ,אפוא ,לזה
שנולד בארץ הזאת ,שאין הוא צריך לקנות אהבת ארץ בכלים שאולים ,שמפכה היא בו
בגמגום מעיינות של רישומים מילדות ,בחוויות בראשית של צעדים הססניים ראשונים
עליה ,במבטים ראשונים השואבים ממנה תמצית יופי ,בגנזי אלבום תמונות בלב.
גם לי יש 'אלבום' משלי ובו תמונות מילדות .וכשאני 'פותח את הלב' ומדפדף בו -
דופקים להם המנענעים ,עד שהבשר סומר מהמיית הניגון.
הנה מרצדת לפני תמונה רחוקה :הולך לו ילד לבדו בשביל המתמשך והולך ,ואבני
שפה לשביל ,ועשבים לוחשים מזה ומזה ,ועפר נוהר מרחש תחת כפות הרגלים ,ושמש
גדולה של אור מפזרת ממש מול העיניים עיגולים-עיגולים .תוכם תכלת זכה ,והילת
קרניים להם כחרצית .והעיקר שהולכים והולכים ,ובלב מפרכסת שמחה חרישית
ומוחשית כל כך ,עד שנשמע קולו של פעמון נסתר ,ונוטפים צלילים צלולים כאגלי טל.
בימי נעורי ,כשקראתי לראשונה את שיריה של רחל ,נתקלתי בכמה שורות מוכרות
מאי שם :מימין -הרים כ ִמ ְש ֶמ ֶרת ,מרחבי שדמות לפנַי ,ורנים בי עשרים אבי ַבי .מנת
חלקי עד הגיע ִקצי ,קומתך הזוהרת בשמש ,ועפר דרכיך -ארצי .קראתי ,וכל מלה
רטטה לפני ושרטטה רישומים מילדות .תמיהה גדולה הייתה בעיני :כיצד יכולה הייתה
זו ,שנולדה הרחק מכאן ,לבטא כה יפה את תחושתו של בן הארץ הזאת?
אולי ,הרהרתי ,סדנא דארעא חד הוא ,וגם בחוץ לארץ טועמים הנכספים משהו
מטעמה של ארץ ישראל .ואולי יש לכל יהודי שבריר מגנט העונה למגנט הגדול
שבארץ ישראל ,והוא נמסר בירושה מאב לבן.
יד נעלמה מוסיפה לדפדף ב'אלבום' ,ובחטף עוברים שברירי תמונות :מטע ,סלע,
יער ,בית קטן ,רפת בקר ,כפר ערבי בסתר ההר ,והנה נפרשת 'תמונת מחזור' גדולה.
הרים שחורים רבוצים להם בבטחה מאופק עד אופק' ,כהר ציון לא ימוט ,לעולם ישב'.
למעלה ,בקצה התמונה' ,אורות מאופל' ,נצנוצי אור ,בתים קטנים בהר .אורות
שמחים קוראים כי טוב .אני עוצם את עיני ,וקול בתוכי שואל ותוהה :ואולי אם נלך על
הכביש בדרך אפרתה -מבית לחם בואכה חברון ,נוכל גם היום לראות את האורות?
122עין לעציון
