Page 96 - עין לעציון

‫כמה זה לקח? רגע? נצח?‬
‫הנצחיות כמוה כשקיעת החמה הלוהטת ודועכת בים של אש‪ ,‬כמה צעדים‬
‫לפני האויב‪ .‬והעין נצמדת לימין‪ ,‬אל השלוחות‪ ,‬אל הרכס ואל זרועות קרני‬

‫השמש הגוועת‪...‬‬
‫משהו זע? כן‪ ,‬המדים החומים של המ"ן (נוטרי המשמר הנע)‪ ,‬ומעל לראשינו‬

‫י' וא' וכל החבורה‪ ,‬הערבים מסתלקים ובורחים בחופזה‪ .‬חסל‪.‬‬
‫נשאר מוח'תאר הכפר עם החיוך התמים‪ .‬קרי‪ :‬ערמומי ונוכלי‪ .‬הוא רוצה‬
‫לדבר אתנו 'על גבולות וכו'‪ .‬דוד מספר איך אני התקדמתי גלוי בשדה‪.‬‬
‫א' (מהוותיקים‪ ,‬חבר המזכירות) ניגש אלי‪' :‬משה‪ ,‬אני לוחץ את ידך על אומץ‬

‫לבך'‪ .‬אני לוחץ יד קשה ומיובלת‪ .‬חוזרים הביתה‪.‬‬
‫ואני? על כך אדבר איתך ולא אכתוב‪.‬‬

‫אתמול עבדתי בזיבול המטע‪ .‬עבודה נעימה מאוד‪ ,‬אם כי מעייפת‪ ,‬אך עבודת‬
‫שדה ממש‪ .‬כפי שמקווים ישופר המצב הכספי שלנו בקרוב‪ .‬מקווים שגם‬
‫הקשיים (החברתיים והאחרים) ייעלמו‪ .‬רק הקוץ הפוליטי [כנראה העתיד‬
‫המעורפל לאור החלטת החלוקה הצפויה בקרוב] מכאיב‪ :‬מה יהיה ? היפקירו‬

‫אותנו? הישכחו אותנו לגמרי?‬
‫נאבקים אנחנו בקשיים עצומים בכל התחומים‪ ,‬כורעים תחת משא כבד‬
‫וממוסדות רשמיים למחצה שומעים אנו את הטענה‪ ,‬שאין בכוחם לעזור לנו‬
‫כי‪ ...‬ודי לחכימא ברמיזא‪ .‬כי למקום שאולי יסופח למדינה ערבית‪ ,‬לא כדאי‬

‫להחיש עזרה‪.‬‬
‫אך העיקר שיירדו גשמים‪ .‬אנחנו‪ ,‬זאת אומרת האדמה‪ ,‬הצמחים והאנשים‬

‫מאד צמאים‪.‬‬

‫משה פרידריך‪ ,‬כפר עציון‪ 5 ,‬בנובמבר ‪1947‬‬ ‫ ‬
‫ ‬

‫מן התופת הנאצית לכפר עציון בתש"ח ‪95‬‬