Page 160 - The Third Battalion in_Neat
P. 160
יצירה זו היא שיר הלל ל"בחורינו המצוינים" נוסח שנות ה - 40-אנשי הפלמ"ח
והפלי"ם ,שהורידו את המעפילים מהאניות אל החוף ,וכדברי המשורר" ,נשאו את עמם
עלי שכם".
"צבא ההעפלה" -המעפילים
משימות ההעפלה לא היו יכולות להתבצע אילולא שיתוף-פעולה פורה במיוחד
בין ה"עולים" -המעפילים -לבין ה"מעלים" ,המארגנים לגופיהם ולסוגיהם השונים.
נכונותם של המעפילים -בים ,ביבשה ובאוויר -לקבל את מרות האחראים להם ,בכל
מצב ולקראת כל סיכון ,מעוררת השתאות .שבטים שלמים של גברים ,נשים ,זקנים
וילדים לרוב ,הלכו באמון מלא אחרי קבוצה קטנה-למדי של אנשים צעירים ,שהבטיחה
להביאם לארץ המובטחת .היו רק מקרים מעטים של עימותים בין המארגנים לבין
העולים.
התנאים ,כמעט תמיד ,היו קשים עד קשים מאוד .אבל רוב המעפילים היו למודי-
סבל לאחר שנים של נדודים וחיים בתנאי לחץ -במחנות מעצר ומוות ,ביערות,
בגטאות ,בדרכים ובמחנות העקורים במרכז אירופה .המסע לארץ-ישראל נראה להם
כשלב אחרון בדרך הביתה.
המארגנים למדו שיש להם על מי לסמוך .במקרים רבים הגיעו המעפילים בקבוצות
מאורגנות של תנועות-נוער ,ארגונים פוליטיים ו"קיבוצים" -חבורות שהתעתדו להקים
בארץ יישובים משלהם .קבוצות אלה הוציאו מתוכן פעילים ,שייצגו אותן בפני השליחים
והמארגנים .המטרה המשותפת -להגיע לארץ-ישראל -איחדה את הכוחות .לאנשי
"המוסד" שטיפלו בעולים ,בעת שעשו דרכם אל האניות ,היו הנחיות להיעזר בהם
עד כמה שניתן .מתוכם נבחרו פעילים לחלוקת מזון ,מים ,לשמירת הסדר ולהתנגדות
לבריטים בעת הצורך .המעפילים היו נכונים תמיד להיאבק על זכותם לעלות לארץ והם
כאשר התקרבה האנייה "לנגב"
לחוף קיסריה ב 9-בפברואר ,1947
פתחו עליה הבריטים באש ונהרג
מעפיל בשם הרברט לזר .אך בעת
שהאנייה הגיעה לחיפה לא נודע
השם עדיין ומודעת האבל מדברת
על "המעפיל האלמוני" .אניית
המעפילים הבאה שהגיעה ,לאחר
שבוע ,נקראה "המעפיל האלמוני"
158ביָם ,ביבשה וגם באוויר
והפלי"ם ,שהורידו את המעפילים מהאניות אל החוף ,וכדברי המשורר" ,נשאו את עמם
עלי שכם".
"צבא ההעפלה" -המעפילים
משימות ההעפלה לא היו יכולות להתבצע אילולא שיתוף-פעולה פורה במיוחד
בין ה"עולים" -המעפילים -לבין ה"מעלים" ,המארגנים לגופיהם ולסוגיהם השונים.
נכונותם של המעפילים -בים ,ביבשה ובאוויר -לקבל את מרות האחראים להם ,בכל
מצב ולקראת כל סיכון ,מעוררת השתאות .שבטים שלמים של גברים ,נשים ,זקנים
וילדים לרוב ,הלכו באמון מלא אחרי קבוצה קטנה-למדי של אנשים צעירים ,שהבטיחה
להביאם לארץ המובטחת .היו רק מקרים מעטים של עימותים בין המארגנים לבין
העולים.
התנאים ,כמעט תמיד ,היו קשים עד קשים מאוד .אבל רוב המעפילים היו למודי-
סבל לאחר שנים של נדודים וחיים בתנאי לחץ -במחנות מעצר ומוות ,ביערות,
בגטאות ,בדרכים ובמחנות העקורים במרכז אירופה .המסע לארץ-ישראל נראה להם
כשלב אחרון בדרך הביתה.
המארגנים למדו שיש להם על מי לסמוך .במקרים רבים הגיעו המעפילים בקבוצות
מאורגנות של תנועות-נוער ,ארגונים פוליטיים ו"קיבוצים" -חבורות שהתעתדו להקים
בארץ יישובים משלהם .קבוצות אלה הוציאו מתוכן פעילים ,שייצגו אותן בפני השליחים
והמארגנים .המטרה המשותפת -להגיע לארץ-ישראל -איחדה את הכוחות .לאנשי
"המוסד" שטיפלו בעולים ,בעת שעשו דרכם אל האניות ,היו הנחיות להיעזר בהם
עד כמה שניתן .מתוכם נבחרו פעילים לחלוקת מזון ,מים ,לשמירת הסדר ולהתנגדות
לבריטים בעת הצורך .המעפילים היו נכונים תמיד להיאבק על זכותם לעלות לארץ והם
כאשר התקרבה האנייה "לנגב"
לחוף קיסריה ב 9-בפברואר ,1947
פתחו עליה הבריטים באש ונהרג
מעפיל בשם הרברט לזר .אך בעת
שהאנייה הגיעה לחיפה לא נודע
השם עדיין ומודעת האבל מדברת
על "המעפיל האלמוני" .אניית
המעפילים הבאה שהגיעה ,לאחר
שבוע ,נקראה "המעפיל האלמוני"
158ביָם ,ביבשה וגם באוויר
