Page 104 - הבנין שבו נולדה המדינה

בארץ ישראל, יעדם של נוסעי אוניית המעפילים העצורה באיטליה, הייתה התעניינות מובנת, וכל צעד של המעפילים ומהלך של יהודה ארזי סוקרו בהרחבה. כדי לסייע למעפילים בשביתתם נתקבלה בירושלים החלטה יוצאת דופן: 13 אנשים מרכזיים ביישוב היהודי בארץ ישראל יצטרפו אל המעפילים בשביתת רעב מקבילה. המקום שנקבע לארח
אותם ואת שביתתם היה בית המוסדות הלאומיים בירושלים.
ברגע האחרון, ערב תחילת הצום, ניסתה גולדה מאירסון (מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל), מראשי הסוכנות היהודית לשכנע את הבריטים להתיר למעפילי לה-ספציה להיכנס לארץ, ובכך למנוע את הצעד ההפגנתי של ראשי היישוב. היא התייצבה במשרדו של המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה-א"י סר הנרי גרני, והפצירה בו לאפשר את עלייתם של מעפילי לה-ספציה. הפקיד הבריטי הבכיר, מספר שתיים בממשל המנדטורי לאחר הנציב העליון, דחה את בקשתה במילים הבוטות האלה: "גברת מאירסון. האם אתה חושבת לרגע אחד שממשלת הוד מלכותו תשנה את מדיניותה רק מפני שאת לא תאכלי?" תשובתה של גולדה הייתה סרקסטית: "לא. אין לי כלל אשליות כאלה. אם מותם של שישה מיליונים יהודים בשואה לא שינה את מדיניות הממשלה, אינני משערת שהעובדה שאני לא אוכל
תביא לכך. אבל זה יהיה לפחות אות של סולידריות עם היהודים השובתים רעב בלה-ספציה".
בדיווחי העיתונות על הפגישה האמורה צוין כי גולדה לא הגיעה לבדה, אלא ליוו אותה ראש עיריית תל-אביב ישראל רוקח ונשיא הוועד הלאומי יצחק בן-צבי. לפי דיווחים אלה ביקש המזכיר הראשי מהמשלחת לא לנקוט צעד כה חריף כמו צום ללא הגבלת זמן.
ההכנות לשביתת הרעב של מנהיגי היישוב היו קצרות ולא פשוטות. כמעט כל מי שהיה לו תפקיד ציבורי ביישוב היהודי דאז (כ-600 אלף נפש) ביקש להצטרף. ועדה מיוחדת של המוסדות הלאומיים בחרה רק קבוצה מצומצמת של גברים ונשים, והציבה בפניהם מחסום לא קל: להביא אישור רפואי שהם כשירים לעמוד בשביתת רעב ממושכת,
שיכולה להימשך ימים לא מעטים.
גולדה מאירסון התייצבה אצל רופא המשפחה שלה והוא פסל על הסף את השתתפותה בשביתה, בהזכירו לה שרק כמה שבועות לפני כן החלימה ממחלה ממושכת. גולדה לא ויתרה. היא אמרה לרופא: "על אי השתתפותי בשביתת הרעב אין מה לדבר. אני אשתתף, ואתה אדוני הרופא יכול לבחור: האם להתיר לי להצטרף אל חבריי השובתים או
שאשבות רעב לבדי, בביתי". מול טיעון כזה הרופא נכנע ומסר לגולדה מאירסון את האישור הנכסף.
מועמד אחר לשבות רעב, עורך העיתון "דבר" – זלמן רובשוב-שזר (לימים יו״ר הסוכנות היהודית והנשיא השלישי של מדינת ישראל) נתקל בבעיה דומה ולא השיג אישור. לבסוף נזכר שיש לו ידיד במושבה רחובות, גיניקולוג בהתמחותו, והוא שסיפק לשזר את האישור. בקשתו של נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי (לימים נשיא המדינה השני) להשתתף
בצום נדחתה בתוקף על ידי רופאו, וכל מאמציו לקבל ממנו אישור עלו בתוהו.
וכך התגבשה ביום שישי 12 באפריל 1946 הרשימה הסופית של ראשי היישוב היהודי שהחליטו לשבות רעב עד שמעפילי לה-ספציה יורשו לעלות לארץ. היא כללה את חברי הנהלת הוועד הלאומי – היו"ר דוד רמז, וחברי ההנהלה אהרון ציזלינג, יעקב ריפתין, נחום ניר ומרדכי שטנר; את גולדה מאירסון, חברת הנהלת הסוכנות היהודית; את נשיא העדות הספרדיות דוד אבולעפיה; את נציג הנהלת האוניברסיטה העברית דוד ורנר סנטור; את נציגת תנועת הנשים ויצ"ו אלישבע וורמן-סנפר, ניצולת שואה ששוחררה רק שנה לפני כן ממחנה הריכוז ברגן-בלזן; נחום ליפשיץ ייצג את קהילת יהודי ירושלים ואת התנועה הרביזיוניסטית; זלמן אהרונוביץ' (ארן) ייצג את הסתדרות העובדים, ויהודית שמחונית ייצגה את מועצת הפועלות. סגר את הרשימה עורך "דבר" זלמן רובשוב-שזר. במהלך יום שישי, י' בניסן תש"ו (ארבעה ימים לפני ליל הסדר), 12 באפריל 1946, הפכו האולמות והמשרדים בבניין המוסדות הלאומיים לכוורת רוחשת של פעילות. נקבעו המקומות שהצמים ישהו בהם בעת פגישותיהם, ונוסף לכך הוקצה לכל אחד מהם חדר נפרד. אל החדרים האישיים האלה הובאו מבית החולים "הדסה" מיטות, סדינים, שמיכות, מגבות וציוד אישי
נוסף. בכל חדר היו מיטה, ארונית, כיסא ושלוחה של טלפון – מצרך נדיר ביותר באותם ימים.
102
102