Page 105 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 105
ראשית הצום נקבעה ליום שישי בשעה אחת אחר הצהריים. דוד רמז, יו"ר הוועד הלאומי, הקריא את רשימת הצמים והודיע במילים קצרות על "חוקי הצום": "שום מזון, להוציא מים או תה". לאחר מכן נשא רמז נאום קצר והגדיר בו את מטרות הצום הציבורי הייחודי הזה:
הועמדנו, אנו יהודי ארץ ישראל, בפני קיר אטום. לשרידים החיים את ההשמדה ההיטלרית לא נותנים לעלות לביתם הלאומי ולבנות איתנו את עתידם. אל הקיר האטום הזה הטחנו את ראשינו. אין בכוונתנו לקנטר את מישהו, כי אם לקרב לדמיונו ולהרגשתו של כל יהודי בארץ את מצבם של הנמצאים באונייה באיטליה, ולעורר את אלה אשר הכוח בידם לפעול בטרם קרה אסון. המניין המצומצם שלנו מביע בנקודה זאת את הרגשת כל היישוב, כל העם. במשך כל שנות המלחמה וההשמדה אמרו: עכשיו מלחמה. אז הייתה מלחמה, אז היה היטלר. עכשיו הוא איננו. עכשיו יש עולם שלאחר הניצחון. העולם מפליג, אם גם בדרכי מהמורות, לקראת עתידו. היהא עתיד לכולם רק לא לעם היהודי? מדוע? במידה שהעולם רוצה להיות צודק – ואנו כיהודים לא יכולים להתייאש מן הצדק בעולם – הרי גאולת העם העברי במולדתו עומדת ברום החובות המוסריות של עמי העולם, לאחד מהם. אנו מקווים כי זעקת המעפילים, המסמלת את זעקת העם כולו, תישמע בכל מקום.
שביתת הרעב בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים משכה תשומת לב רבה בארץ ובעולם. עיתונאי חוץ אחד ציין בדיווחו כי עד כה היו ידועים מקרים של שביתות רעב של מנהיגים יחידים, דוגמת מהטמה גנדי בהודו, או – להבדיל – שביתות של אסירים בבתי כלא. הפעם, לראשונה, שובתת מנהיגות רחבה של ציבור גדול, במטרה להשיג הישג
פוליטי בעבור אחים סובלים מעבר לים.
103
העיתונות ליוותה את צום המנהיגים יום אחר יום
