Page 135 - הבנין שבו נולדה המדינה

"יומן המלחמה" משנת תש"ח (שכונס לאחר שנים בספר הנושא שם זה) מתאר את העליות שלו לירושלים בשיירות, ואת הדיונים שניהל במשרדו בבית המוסדות. כך, ביום ראשון, 21 בדצמבר 1947, הגיע בשיירה לירושלים, וציין כי הכביש היה כמעט ריק. בהיותו בירושלים נמסרו לו פרטים על ההאזנה הטלפונית הקבועה של הש"י לראשי הערבים. בין השאר נקלט בשיחות שאין שלום במחנה הערבי, וכי באחת הפעולות ערביי רמלה שדדו נשק של ערביי שכם.
באותו שבוע שהה בן-גוריון בירושלים יומיים, עד יום שלישי בבוקר. משרדו המה מבקרים ומדווחים על המצב בארץ, בירושלים, הקשרים הבין-לאומיים של הסוכנות היהודית, קשרים עם מודיע עבר-ירדני שמסר פרטים על החלטות הליגה הערבית בדבר התערבות כלל-ערבית בארץ ישראל, מאמצי רכש וייצור נשק. בן-גוריון התעניין מאוד בהלוך הרוחות בצד הערבי, שלושה שבועות לאחר פרוץ הקרבות. אחד הערביסטים של המחלקה הערבית בסוכנות תיאר בפניו את הלך הרוח השולט בתקשורת הערבית: "היהודים תוקפים, עושים מעשי זוועה, ולבסוף הערבים מנצחים,
כי היהודים פוגעים ובורחים".
השיירה שבה חזר בן-גוריון לתל-אביב הותקפה בשער הגיא וארבעה מנוסעיה נפצעו. הצבא הבריטי נחלץ לעזרת השיירה והבריח את הערבים התוקפים.
ביום שלישי, 6 בינואר 1948, עלה בן-גוריון לירושלים פעם נוספת. הנסיעה בשיירה עברה ללא אירועים מיוחדים. במשך כל אותו יום נפגש במשרדו הירושלמי עם עשרות עובדים מהבית ועם אנשים שהזמין במיוחד. בצהריים ערך הפסקה ויצא לפגישה עם הנציב העליון. לפי דיווחו של בן-גוריון מאוחר יותר, בישיבת הנהלת הסוכנות, זו הייתה פגישה נרגזת מצד שני הצדדים. הנציב תבע מבן-גוריון להתנצל על שתי פעולות של ה"הגנה", בירושלים וביפו, שהיו בהן הרבה הרוגים בצד הערבי. בן-גוריון סירב ואמר שבא לדבר על נושאים כלליים. הוא קבל על שהערבים נושאים את נשקם בגלוי ואילו היהודים נעצרים אם הם נראים עם נשק, למרות הבטחת הנציב. תשובת הנציב: "יכול להיות שההוראה לא הגיעה לכל מקום". בן-גוריון סיפר לנציב על נסיעותיו בכביש לירושלים ועל התקפות חוזרות ונשנות של ערבים, אף שהיהודים אינם תוקפים ערבים בכביש זה. הוא הדגיש את חשיבות ההגנה העצמית של הכוחות היהודיים, ולא הסתיר את דעתו שאם הבריטים יתערבו נגדם, כוחות אלה לא יהססו לפתוח באש גם עליהם. בן-גוריון
ציין שבתחילת השיחה היה הנציב "סטיף" (נוקשה), אבל במהלכה התרכך.
ביום רביעי בבוקר עוד הספיק בן-גוריון לשוחח עם חברת הנהלת הסוכנות גולדה מאירסון על כמה עניינים בוערים, ומייד לאחר מכן חזר בשיירה לתל-אביב.
במהלך שלושת החודשים הבאים הגיע בן-גוריון לכמה ביקורים נוספים. הביקור המשמעותי ביותר היה באפריל. הוא שהה בירושלים שישה ימים, בין 20 ל-25 בחודש. לפי יומנו השיירה שנסע בה לא הותקפה, אולם בדיעבד ידוע כי הייתה זו שיירה ארוכה בת כמאתיים משאיות, אוטובוסים ומכוניות פרטיות וחלקה הקדמי אכן לא הותקף. לא כן
חלקה האחורי, שם היו נפגעים וניזוקו כלי רכב – שבע משאיות נשרפו.
הביקור כלל גם את ליל הסדר, שבן-גוריון חגג ביחידת חיילים "באחד מהמחנות הגדולים בירושלים", כפי שצוין בעיתונות. את כל ששת הימים הוא מילא בפגישות במשרדו, וכן יצא לכמה ביקורים במטות יחידות חטיבת "עציוני" והפלמ"ח בעיר. בן-גוריון ציין ביומנו כי בירושלים היהודית שוררת אווירת נכאים ונשמעות טענות על כך שרוב המנהיגים – מהסוכנות היהודית ומהוועד הלאומי – פועלים מתל-אביב, ושבית המוסדות ברחביה כמעט ריק.
ביום שני 25 באפריל חזר בן-גוריון לתל-אביב בטיסה. הוא הוסע ממשרדו ברחביה לשדה התעופה שהוכשר בעמק המצלבה, ולפי יומנו "המון ילדים התאספו לראות בהמראה. מקטמון ירו עלינו, אבל אף ילד אחד לא נע ולא זע. הטיסה נמשכה 35 רגע".
133