Page 150 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 150
זכוכית ופיסות טיח שנשרו מהתקרה. סיפר איתן: "הרסיסים פגעו בשנינו, אם כי מייד ראיתי שמר סמואל פצוע קשה ממני והוא נלקח לטיפול". בסופו של דבר הוברר כי שניהם היו פצועים קל.
גם דובר הסוכנות היהודית, גרשון הירש, נפצע קל במצחו. הוא נחבש, ולאחר שעתיים וחצי התייצב באולם הישיבות ומסר לנציגי העיתונות המקומית והזרה דוח יומי על המצב בארץ. צלמים מיהרו לצלמו, וכתבים זרים הבריקו לעיתוניהם מ"שדה הקרב ממש".
יצחק בן-צבי, נשיא הוועד הלאומי ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל, עבד בחדרו שבאגף השמאלי של הבניין, לא הרחק ממשרדי קרן היסוד. הפיצוץ גרם לנזקים במשרדו אולם הוא לא נפגע, דבר שלא הפריע לעבדאללה תל, קצין בכיר בלגיון הערבי העבר-ירדני, לכתוב בספר זיכרונותיו כי בן-צבי נהרג עם ד"ר לייב יפה.
אך לא תמיד האיר המזל. מזכירתו של לייב יפה, מיכל רעמי-ברלין, נהרגה בחדר סמוך כשקיר נפל עליה. שליח צעיר בשם חי זקן פולטוב, שטרם מלאו לו 18, נפגע קשה במסדרון אגף קרן היסוד בהגיעו לקבל חבילה. לאחר זמן קצר נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.
אגף קרן היסוד נהרס כמעט לחלוטין. משרדים באגפים אחרים נפגעו בדרגות שונות של חומרה. חלונות הזכוכית בכל המשרדים כמעט נופצו, ונזקים נגרמו לדלתות, לארונות ולציוד משרדי. גם בבתים סמוכים, בטווח של מאות מטרים מהבניין, נופצו הזגוגיות. כמה מהמכוניות שחנו ברחבה הקדמית של בניין המוסדות הלאומיים עלו באש. הארכיון הציוני, מקור רב ערך להכרה וללימוד עברם של ההסתדרות הציונית ושל היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה – לא נפגע. הסיבה: הוא היה ממוקם במרתף האחורי של הבניין. לא נפגע גם "חדר הרצל", שהיה
ממוקם בעת ההיא באגף הימני – מקום מושבה של הנהלת קרן קימת. חדר זה הועבר מווינה לירושלים.
הדסה אביגדורי-אבידב הייתה בתש"ח מלוות שיירות פעילה. כמעט מדי יום או יומיים הצטרפה עם קבוצה של אנשי פלמ"ח לשיירה שעשתה את דרכה מירושלים לתל-אביב. את יום 11 במרץ היא זכרה היטב. למחרת כתבה ביומנה: "אתמול פוצצו את בית הסוכנות. בזמן האחרון לא נתנו למכוניות להיכנס לחצר, מחוץ למקרים יוצאים מן הכלל. משום מה, אצל יהודים יש תמיד דברים יוצאים מן הכלל וכנראה שהכלל לא חל על מכוניות הקונסוליות". בהמשך כתבה, כי איש לא בדק את נהג הקונסוליה האמריקנית, שהמכונית שנהג בה הייתה עמוסת חומרי נפץ. הפיצוץ פגע גם במטה ליווי השיירות בחדר 16 אשר בבית המוסדות הלאומיים, ולדברי הדסה, "המכונית התפוצצה ממש ליד
המשרד שלנו בסוכנות. יש הרבה פצועים והרוגים". ועוד הוסיפה הדסה וציינה:
[בין ההרוגים היה] ידיד משפחתנו לייב יפה. במשרד שלנו נהרג חברנו האהוב – יוסי מרגלית, הגזבר שלנו ורותה קרפובסקי מעין חרוד נפצעה קשה. יש אומרים שנשקפת סכנה לעיניה. כל כך כואב. נפלה על העיר תדהמה וההרס גדול מאוד. קשה כל כך להיפגש במבט עיניה של חברתו של יוסי, יפה. היא מנסה
להמשיך בעבודתה במשרד, מנסה להעמיד פנים אמיצות וכה כואב הלב עליה.
גם הסופר והמבקר ישורון קשת (כינויו הספרותי של יעקב קופלביץ') כתב יומן. בדבריו מ-12 במרץ 1948, יום אחד לאחר הפיצוץ, טעה לחשוב שיד הבריטים בדבר, כפי שעשו בשני הפיגועים האחרונים – בבניין ה"פלסטיין פוסט" וברחוב בן יהודה. "אין זאת כי הם חפצו להדגים כאן, כמו בנקודת שריפה, מה צורת התוהו-ובוהו שהם גמרו אומר
להנחיל לנו בצאתם". קשת לא הסתיר את צערו על כי הירושלמים טרם הפנימו שעירם נמצאת במלחמה:
מסתבר כי מחסומי האבן שהקימונו בראש כל חוצות (וכן בכניסה לחצר הסוכנות), אינם שמירה מספיקה בפני האויב, כל עוד לא התרגל מוחנו לרעיון כי שרויים אנו במצב של חירום וכי סכנת-תמיד אורבת מעתה לעצם קיומנו כאן כאומה בארצה. עדיין הלך המחשבות שלנו הוא של אזרחים שלווים ורודפי שלום – אבל
הלב מנחש רעות ואומר שעל כורחנו ניהפך עד מהרה לחזית מלחמה...
148
148
