Page 204 - הבנין שבו נולדה המדינה

תחילה לא היה ברור לעורכים ולמגישים של התוכניות (ברוסית, ביידיש, בעברית ובתקופה מאוחרת יותר גם באנגלית) אם יש להם מאזינים, אך לאחר מכתבן של 18 המשפחות מגרוזיה נפרץ הסכר ומחודש לחודש גאתה ההאזנה. בשידורים אלה נעשה מאמץ לא להתערב בענייניה הפנימיים של ברית המועצות ובה בעת להגיב על כל חדשה ואירוע הנוגעים ליהודים שם. לא פעם קרה שידיעה על מעצר של פעיל ציוני במוסקבה או בקייב שודרה עוד בטרם סיימה המשטרה את חקירתה בעניינו. השידורים מירושלים, שנחשבו לאמינים במיוחד, נקלטו משנות השישים המאוחרות ובמהלך עשרים השנים הבאות במאות אלפי בתים של יהודים ברחביה העצומים של ברית המועצות.
היהדות הסובייטית ידעה שיש מי שעוקב אחריה בכל רגע ומדווח מייד על כל המתרחש בה. השלטון הסובייטי ניסה לשבש את השידורים מירושלים ובארץ נרכש ציוד מיוחד ש"שיבש את השיבושים". ישראל הקטנה גברה על הדוב הרוסי והיהודים ברוסיה לא הסתירו את גאוותם.
בקרב העולים שהגיעו מברית המועצות החל משנות השבעים הראשונות התגבש מנהג לעלות לירושלים זמן קצר לאחר הנחיתה בארץ ולפקוד בה שני אתרים: את הכותל המערבי ואת אולפן "קול ישראל" שהעביר בגלים קצרים את בשורת ציון ל"יהדות הדממה" עד יום שחרורה.
הכניעה לנשירה בשנות השבעים
היהודים שיצאו את ברית המועצות בעשורים הראשונים למדינה עשו זאת אחרי שאנשי "נתיב" ארגנו עבורם "דרישות" מישראל והציגו בפני השלטונות הסובייטיים ראיות כי יש בידם אשרות כניסה לארץ. כיוון שלא היו טיסות ישירות ממוסקבה ללוד, יהודים רבים שחצו את "מסך הברזל" והגיעו לאוסטריה, שם תרו אחר דרכים להגר לארצות אחרות ולא לישראל. מאות אלפים (!) נשרו בדרך והגיעו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לגרמניה
ולארצות אחרות.
הנושרים הראשונים צצו כבר בראשית שנות השבעים, אך באותם הימים הם היו מעטים. נחמיה לבנון, שהיה ראש "נתיב" בשנים 1970–1982, סיפר בספרו "הקוד: נתיב" על קבוצה ראשונה של נושרים, שמנתה 56 משפחות והתקבצה במחנה שנאו ב-1971. אנשי הסוכנות ואנשי משרד הקליטה שדנו בסרבנותם התבוננו באלפי היהודים האחרים שהשתוקקולעלותלארץ–והחליטולוותרלהם.לדעתלבנון,הםלאהעריכונכונהאתגודלהִפרצהשהםפורצים.
במשך השנים הנשירה גדלה ועוררה דאגות רבות. עד 1977 יצאו מברית המועצות – בעזרת ה"דרישות" מישראל – 148 אלף יהודים, ורק 123 אלף מהם הגיעו לארץ. כלומר, הייתה נשירה של 20%. שורה של ארגונים לא-ציוניים בארצות הברית – ובראשם ארגון "הייאס", ועד ההצלה של המועצה האמריקנית למען היהדות וארגוני סיוע נוצריים – עודדו את הנשירה. הם סייעו לנושרים בסכומי כסף ניכרים, בהסדרי דיור ועוד. אותם ארגונים טענו כי הדבר החשוב ביותר הוא שיהודים ייחלצו מהסגר הסובייטי ומן הראוי לתת להם חופש בחירה להתיישב היכן שירצו. היקף הנשירה גדל בשלהי שנות השבעים, וב-1979 60% מאלה שיצאו את ברית המועצות לא הגיעו לישראל. אישים שונים בארץ ביקשו ללחום בנשירה ובארגונים שסייעו להם, אך אישים אחרים בישראל ובעולם – תומכי זכויות האזרח
למיניהם – לא היו נכונים לגבותם, והראשונים נאלצו להרים ידיים.
אנטולי-נתן שרנסקי: "אסיר ציון" הראשון ששוחרר בלחץ אמריקני
אנטולי בוריסוביץ' שרנסקי – המוכר היום כנתן שרנסקי – היה לוחם זכויות אזרח בעל זיקה ציונית. הוא נולד בינואר 1948 בדונייצק שבאוקראינה, למד מתמטיקה שימושית במכון הטכנולוגי במוסקבה וסיים את לימודיו לתואר השני בהצטיינות. ב-1973 פנה לראשונה לקבל אשרת יציאה לישראל – ונדחה. כיוון שהאמין בצורך להיאבק נגד הדיכוי האזרחי בברית המועצות, וכיוון שידע היטב אנגלית, הוא החל לעבוד כמתרגם עבור הפיזיקאי ולוחם חירות האדם הנודע אנדריי סחרוב. ב-1974 נשא לאישה את אביטל (נטליה) והזוג ביקש אשרה לישראל. אביטל קיבלה היתר
יציאה והשניים החליטו כי עליה לעלות ארצה, בתקווה שבעלה יגיע מייד אחריה.
202
202