Page 214 - הבנין שבו נולדה המדינה

עלייה וקוץ בה
העבודה בבית המוסדות הלאומיים הייתה כרוכה לפעמים בסיכונים מקצועיים. בשנת 1937 העניקה ממשלת המנדט מכסה מקוצצת של רישיונות עלייה, והמאבק על כל רישיון הוליך להתקפות על מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ועל ראשיה, אליהו דובקין ומשה שפירא, ולהפגנות - מהן אלימות.
כבר בינואר של אותה השנה גברו ההתקפות. רובן באו מצידה הימני של המפה הפוליטית, מבית"ר והתנועה הרביזיוניסטית. תנועה זו, שפרשה מההסתדרות הציונית, קבלה דרך קבע על קיפוחה בתחום העלייה. עיתונה "הירדן" תקף כמעט מדי יום את הנהלת הסוכנות המקפחת, לדעתו, את הרביזיוניסטים והפנה אצבע מאשימה לכל מי שהיה לו קשר למחלקת העלייה של הסוכנות. אליהו דובקין זכה, כמובן, למנה גדושה של האשמות, בהיותו
מנציגיה הבכירים של מפא"י.
השיא, כמדומה, הגיע בג' בשבט תרצ"ז (15 בינואר 1937), כשפרסם "הירדן" על פני עמוד שלם כתב האשמה חמור מפרי עטו של החבר הלא-ציוני בהנהלת הסוכנות, ד"ר ורנר סנטור, שנשא את הכותרת: "הסוכנות - בית מסחר לסרטיפיקטים". היה זה מכתב ישן שכתב סנטור במאי 1936 ליו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון, ובו העלה שורה של טענות, כולן תחת כותרות משנה צעקניות: "אין אפשרות ליהודי פשוט לעלות לארץ"; "הכול נגזל על-ידי המפלגות"; "חלוקה בלתי צודקת והרעלת היחסים"; "פשעים ומעילות מסביב לחלוקת הסרטיפיקטים"; "בתי הדין הסוכנותיים
מכסים על השערורייה"; "הקונגרס המפא"יי מעודד קומבינציות בחלוקת הסרטיפיקטים"; ועוד. העובדה שמדובר במכתב ישן ושרוב הטענות נדחו בזמנו לא הוזכרה בפרסום של "הירדן". גם מועד שיגורו הוצנע באותיות זעירות. המגמה הייתה ברורה: להוכיח את הקיפוח ועוד על פני עמוד שלם בעיתון.
ההתקפות נמשכו גם בימים הבאים וסופן שהביאו לידי התפוצצות. זו באה ב-14 בפברואר 1937. כשישים או שבעים אנשי בית"ר הגיעו בתהלוכה לבית המוסדות הלאומיים, ופרצו היישר למשרדי מחלקת העלייה. רוב העיתונים, במהדורות אחר הצהריים שלהם באותו יום וביום המחרת, כתבו בחומרה רבה על ההתפרצות, שהסתיימה עם
נפגעים ועם עצורים במשטרה.
"דבר" כתב: "עשרות בית"רים ערכו פוגרום בבית הסוכנות [...] אחדים היו מזוינים בכסיות-ברזל, אחד מהם החזיק סכין ואחרים זרקו אבנים. נראה שגייסו בריונים מכל הארץ". בהמשך הידיעה נמסר כי הבית״רים התפרצו לחדרי מחלקת העלייה ולחדר אחד של מחלקת הארגון. הם שברו ארונות, הפילו ארון על פקידה אומללה שנתקלו בה, ניפצו מכונות כתיבה ומכשירי טלפון, קרעו ופזרו תיקים. כשניסו להתפרץ לחדרו של דובקין נבלמו על ידי עובדי הבניין. גם
ארכיון המחלקה נשאר שלם.
"הארץ" הוסיף כי המתפרצים צעדו בשורות ונכנסו דרך הכניסה הראשית. הם פנו שמאלה וניגשו אל חדרי מחלקת העלייה "ומייד התחילו לשבור את השולחנות, הטלפונים, השמשות, קרעו ניירות וזרקום החוצה [...] בידי רבים היו אבנים. אומרים שאחדים מהם קראו: הבו לנו סרטיפיקטים!" ברוח דומה כתב העיתון בשפה האנגלית "פלסטיין פוסט". לעומתם, העיתון הימני "הבוקר" כתב בנימה מאוזנת יותר וכותרתו אמרה: "תגרת דמים בבית הסוכנות היהודית". בידיעה בעיתון זה נכתב כי הבאים מחו נגד "גזל הסרטיפיקטים מאת בית"ר" ותבעו מבן-גוריון תשובה
ברורה לתביעתם לקבל רישיונות עלייה.
נושא הסרטיפיקטים המשיך להעסיק את דובקין במשך שנים. ילדיו זכרו היטב אנשים, נשים ואף שתדלנים למיניהם שהמתינו ליד ביתם ברחביה כדי להחליף איתו מילה. לא אחת נעשו ניסיונות להפעיל עליו לחץ בעקיפין. הבת נחמה זכרה שבעת שהייתה ילדה קרה לא אחת שפנו בעניין הסרטיפיקטים ל"סבתא מלכה", אימו של אליהו דובקין, כדי
שתדבר עם בנה.
212
212