Page 219 - הבנין שבו נולדה המדינה

מתברר - נכתב במאמר בעיתון - כי הוא אינו מוכן למהפכות גדולות. להפך. הוא משלים עם ההשתלטות של מפא״י על המוסדות הלאומיים. הביוגרף של רוטנברג, אלי שאלתיאל, כתב: ״נקל לשער מה היה רישומן של התגובות הביקורתיות הללו על רוטנברג. הוא, איש השררה, שלא סבל ביקורת והתנגדות לדעותיו, נאלץ עתה לעמוד בפני מתקפה שבעיניו נראתה, בלא ספק, שלוחת רסן״.
וכך זה נמשך פחות משנה (עד אוגוסט 1940). בתחילת הקיץ נעלם רוטנברג לשבועות אחדים. התברר שנסע ללונדון בענייני חברת החשמל, וגם לשם שיחות מדיניות עם אנשי ממשל בריטים. אלא שגם שם החל כוכבו לדעוך. הבריטים, מהנציב העליון בירושלים ועד הממשלה בלונדון, למדו עד מהרה לדעת שהדחפור הזה ששמו רוטנברג אינו מצליח
לממש את יכולותיו בתחום הפוליטי.
בשובו מלונדון ביוני 1940 חידש את עבודתו בוועד הלאומי, אך לא לאורך זמן. הוא עצמו התעייף וגם חלה – במחלה שהביאה למותו לאחר כשנה וחצי. הביקורות נגדו הרגיזוהו והוא בוודאי שאל את עצמו יותר מפעם אחת, בלשונו של המשורר יל״ג: למי אני עמל? ב-27 באוגוסט 1940 כינס את מליאת הוועד הלאומי וקרא בפניה מכתב התפטרות קצר. תחילה סיפר על מחלתו הגורמת לו לפגיעה בכושר עבודתו (דומה שאיש לא האמין לנימוק זה, שהיה נכון
לגמרי). לאחר מכן הודה לכל אלה שעבדו איתו ולצידו וסיים בדברי אזהרה:
חובתי להזהיר אתכם עוד הפעם – השיטה שהשתרשה בהנהלת ענייני היישוב העושה כל מפעל וכל מעשה תלויים במבנה המפלגתי – עושה כל הנהלה אפקטיבית לבלתי אפשרית. עשרה חודשים ניסיתי לאחד את היישוב לחטיבה אחת כראוי לשעה החמורה, למען נוכל לעמוד במבחן הימים. לא הצלחתי.
רוטנברג עצמו הודה אפוא בכישלונו. התברר כי גם ״האיש החזק״ הזה לא הצליח לכופף את המערכת. ויהיה מי שיאמר שלא היה צריך לכופף אותה אלא לעבוד איתה יחד.
ביקור אצל הנציב העליון
בשנים שלפני קום המדינה תפקד בית המוסדות הלאומיים כ״בית הממשלה״ של היישוב היהודי. שני המוסדות השלטוניים של היישוב ישבו בו, והם ערכו – ביחד ולחוד – דיונים בנושאים מדיניים בכלל ובכל הקשור ליחסים עם הבריטים בפרט. כי זאת יש לזכור: הממשלה בארץ הייתה בריטית ובראשה עמד נציב עליון. על פגישות עם הנציב הוחלט בבית המוסדות וגם נקבע מי ומי ההולכים להיפגש איתו. אחרי 1935 היה זה, לרוב, אחד מהשלושה: יו״ר ההנהלה דוד בן-גוריון, ראש המחלקה המדינית משה שרתוק (שרת) ויו״ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי. לא אחת
נפגש עם הנציב העליון, לבדו או עם נציגי המוסדות היהודים, הרב הראשי הרצוג.
בן-גוריון ושרתוק (וגם חברי הנהלה אחרים) נעדרו לעיתים לתקופות קצרות או ארוכות מהארץ, ואז הלכו לנציב חברי הנהלה אחרים, למשל, ראש מחלקת הכספים אליעזר קפלן והיועץ המשפטי של הסוכנות היהודית, ברני (דב) ג'וזף (יוסף), ״שר הצנע״ לאחר קום המדינה.
ב-11 באוקטובר 1945 התקיימה ישיבה של הנהלת הסוכנות בהשתתפות נציגים מהוועד הלאומי, בראשותו של קפלן, שמילא את מקומם של בן-גוריון ושרתוק הנעדרים. הוא דיווח בישיבה כי התקבלה פנייה מהנציב העליון החדש, סר אלן קנינגהם, לפגישה דחופה איתו וכי שלושה ילכו אליו: הוא עצמו, ג'וזף ויו״ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי.
217