Page 222 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 222
בן-גוריון היה יושב ראש ההנהלה, הרב פישמן ייצג בהנהלה, כאמור, את ״המזרחי״ וגרינבוים היה נציג מפלגת הציונים הכלליים.
מסמך זה, הידוע כ״מסמך הסטטוס-קוו״ (אף שהמילים סטטוס-קוו אינן מופיעות בו), מהווה אבן-ראשה במבנה המורכב של החיים בישראל מאז הקמתה. את המילים סטטוס-קוו להגדרת המסמך תרם ״דייר״ אחר בבית המוסדות הלאומיים זמן קצר לאחר ניסוחו. זה היה זרח ורהפטיג, נציג ״הפועל המזרחי״ בהנהלת הוועד הלאומי וראש ועדת
המשפט שלו. ורהפטיג היה לימים חבר כנסת ושר הדתות מטעם המפד״ל.
סטטוס-קוו, למי שאינו יודע, הוא שמירת המצב הקיים, ובמקרה זה – בכל הקשור לחיי הדת במדינה. על בסיסו נבנו במהלך השנים תילי-תילים של פירושים והנחיות המכוונים במידה רבה את חיינו. מעניין גם מה אין במסמך: סוגיות התחבורה בשבת, גיוס תלמידי ישיבה ושירות נשים בצבא. אין אזכור גם לנושאים כמו חילול שבת או אי שמירת כשרות ברשות הכלל.
ולסיום, עניין פעוט שנשכח עם השנים: למרות קבלת ״מסמך הסטטוס-קוו״, מנהיג ״אגודת ישראל״ הרב יצחק מאיר לוין הופיע בסופו של דבר בפני ועדת אונסקו״פ, אם כי הוא התייחס בדבריו להיבטים דתיים יותר מאשר להיבטים מדיניים.
והיה שמך עברי!
בשנות המדינה הראשונות קרא ראש הממשלה דוד בן-גוריון מעל כל במה אפשרית לישראלים בעלי שמות משפחה לועזיים להחליף אותם לשמות עבריים. הוא תבע זאת בראש ובראשונה מקציני צה״ל, משליחים ומספורטאים היוצאים לחו״ל ומנציגי המדינה. מתברר שהיה מי שהקדים אותו: נשיא הוועד הלאומי יצחק בן-צבי פנה בשנים 1946 ו-1947 לחברי הנהלת הוועד הלאומי וניסה לשכנעם לאמץ שמות עבריים. וכך כתב הוא ב-6 בנובמבר 1947,
כשפעמי ההחלטה ההיסטורית באו״ם כבר הדהדו:
חבר נכבד,
לפני שנה בערך פניתי במכתב פרטי לכל אחד ואחד מחברי ההנהלה בעניין חילוף שמו הלועזי לשם עברי. כתוצאה מקריאתי זו נענה אחד מחברי ההנהלה ושינה את שמו לעברית – הרב משה המאירי ז״ל. פנייתי אליכם נבעת מתוך נימוקים ציבוריים-לאומיים, העומדים בתוקפם גם היום. נוסף על זה אנו עומדים כעת בפני מעמד היסטורי אשר לא היה כמוהו, בערב הקמת עצמאותנו המדינית ואני רואה את השם העברי כסמל רב ערך המבליט את צורתנו הלאומית לא פחות מהלשון. לא לחינם אמרו קדמונינו: ״בזכות שלושה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: שלא שינו את שמם, לשונם ובגדיהם״. ואמנם לשם יש משמעות פוליטית- תרבותית רבה – כלפינו וכלפי אחרים. משום כך אני רואה חובה לעצמי לעורר את השאלה הנראית לכאורה
כשאלה טפלה, אולם לדעתי יש לה ערך רב דווקא בשעת הופעתנו כאומה בין האומות. איני מתכוון לחזור כאן על כל הנימוקים האלמנטריים המחייבים אותנו גם למאמץ פנימי זה. אעמוד כאן רק על אחדים מהם. הילדים שלנו, ילידי הארץ ובני העולים, קולטים בתוך כותלי בתי הספר וגני הילדים יחד עם הצלילים הראשונים של שפתנו מאות שמות לועזיים, שמות מוריהם וחבריהם, הנושאים אופי סלבי, גרמני, אנגלו-סאקסי או ערבי מכל תפוצות הגולה. ובמקום ששמות המשפחה והשמות הפרטיים צריכים היו בעצם לשמש מקור נוסף לידיעת השפה, כמו השמות העבריים המקוריים, מכניסים השמות הלועזיים אנדרלמוסיה
ובליל לשונות לאוצר ידיעתם העברי המצומצם. ומחוץ לכותלי בית הספר הילד נתקל בשלטים, במודעות ובפרסומים בקולנוע. והנה, בכל מקום שיפנה הוא מוצא גם כאן אוצר בלום של שמות לועזיים, ובקראו עיתון או ספר עברי, הוא שוב נתקל בראש ובראשונה
220
220
