Page 225 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 225

היה מאיר גרוסמן, איש הציונות הרביזיוניסטית, שפרש ממנה והקים את "מפלגת המדינה". גרוסמן היה הראשון שכבר בחורף 1949 יצא נגד העלייה ההמונית הבלתי מבוקרת, שהגיעה לכדי 20 ו-30 אלף נפש בחודש (!), ותבע להפסיקה ולהתרכז בהעלאת אנשים צעירים ובעלי אמצעים שלא יהיו למעמסה על קופת המדינה. אחרת, הדגיש, מאות האלפים שיגיעו בתוך תקופה קצרה, רובם חסרי כול, יביאו לכך שהעלייה לישראל, שהיא דבר מבורך כשלעצמו,
תביא לכך ש"במקום ברכה היא [העלייה לישראל] תביא עלינו קללה".
יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, לא הסכים איתו. הוא נמנה עם אסכולת "המרחיבים", שביקשה להעלות לארץ כמה שיותר יהודים בלי לבדוק את גילם, מוצאם, מצבם המשפחתי והבריאותי או יכולת ההשתכרות שלהם. לשנת 1949 הוא תכנן עלייה של רבע מיליון, נתון מדהים אם מביאים בחשבון שבתחילתה של אותה שנה הגיע מספר תושבי המדינה ל-750 אלף נפש. רפאל לא נבהל מהתנגדות מחלקת הקליטה שסברה כי 50 עד 60 אלף עולים הם כל מה שהמדינה מסוגלת לקלוט. והיא לא הייתה היחידה. בישיבת הנהלת הסוכנות באביב 1949, בהשתתפות אנשי ההנהלה מחוץלארץ,נשמעהביקורתעזהעלהעלייה״הבלתימרוסנת״כפישהגדירוָההשוללים.סקרשנערךביןתושבי ישראל ב-1950 גילה כי יותר מ-80 אחוזים סבורים כי ראוי להגביל את העלייה ולהתאימה לצורכי המדינה הצעירה.
לקראת שנת 1950 תכננה מחלקת העלייה להעלות 150 אלף איש, לא כולל עליית הנוער ועולים בעלי אמצעים היכולים להסתדר בכוחות עצמם. בסופה של אותה שנה התברר כי התחזית התאמתה, ועלו ארצה כ-170 אלף נפש. בין תחילתה של השנה לסופה נשמעו בין קירות בית המוסדות הלאומיים קולות רמים וויכוחים עזים בין ״מרחיבים״ ו״מצמצמים״ כפי שנקראו נציגי הצדדים השונים. אלה ואלה ידעו מה דעתו של הארי שבחבורה – ראש הממשלה דוד
בן-גוריון: להעלות כמה שיותר, ללא כל אבחנה.
עדות לכך מעמיד לרשותנו שלמה הלל, לימים יו״ר הכנסת ושר, ובעת ההיא שליח ״המוסד לעלייה״ בעיראק. כשהובררו ממדיה הגדולים של העלייה הצפויה מעיראק הוא הגיע לארץ ונפגש עם שניים: גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, לימים שר האוצר וראש הממשלה, ועם בן-גוריון. אשכול היה מודאג. הוא שאל את הלל אם נכונה ההערכה כי בגל הראשון מעיראק יגיעו 60 אלף נפש. הלל ענה לו בגאווה מופגנת שייתכן שיגיעו אפילו יותר ואשכול לא הסתיר את חששותיו: ״תגיד ליהודים הטובים שלך בעיראק, שאנחנו נשמח שכולם יבואו, אבל שלא ימהרו. אין לנו כרגע
אפשרויות קליטה. אין לנו אפילו אוהלים. אם הם יבואו יצטרכו לגור ברחוב...״.
לאחר כמה ימים הגיע הלל, מבוהל מדברי אשכול, ללשכת ראש הממשלה בן-גוריון בבניין המוסדות בירושלים. בן-גוריון השתתף באותו יום בישיבת הנהלת הסוכנות שדנה בהעלאת יהודי עיראק, ואמר שם – כפי שאמר כמה שעות לאחר מכן להלל: ״אמרו ליהודים לבוא כמה שיותר מהר״, ומדבריו השתמע שללא הגבלה מספרית. אשכול אמר באותה ישיבה כי המצב הכלכלי של המדינה אינו מאפשר קליטה המונית ובן גוריון השיב לו: ״יש להביא בהקדם כל יהודי עיראק וכל שאר הגלויות המוכנות או המוכרחות לעלות – בלי שום שיקולים של רכוש ואפשרויות קליטה״.
שלוש שנים וחצי הייתה מקובלת המגמה ה״מרחיבה״ ועלו ארצה 700 אלף נפש, יותר מכל תושבי ישראל ביום הקמתה. בסוף 1951 גרם המצב הכלכלי הקשה וסכנת קריסה של מערכות שונות במדינה, כמו למשל מערכת הבריאות, לאימוץ מדיניות עלייה ״מצמצמת״ ואפילו בן-גוריון נאלץ להסכים לה. ועדת התיאום של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית אישרה את עקרון ה״סלקציה״, שבמרכזו עמדה העדפה של עולים צעירים, בעלי מקצועות
וחלוצים המוכנים ללכת להתיישבות. כן נקבע שכל המועמדים יחויבו לעבור בדיקה רפואית.
״החלטות אלה היו מכת מוות לעלייה״, כתב יצחק רפאל לימים. ואומנם, העלייה ההמונית הופסקה, גם משום שהעתודות הגדולות שלה כבר התרוקנו וגם משום ההגבלות החדשות. החלו כמה שנים ״רזות״, עד שהעלייה חזרה והתחדשה בהיקפים גדולים, אם כי לא כבעבר.
223























































































   223   224   225   226   227