Page 242 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 242
הממשלה בדרך
| יהודה האזרחי (1920–1974) |
סופר, מחזאי ואיש רדיו. היה יליד ירושלים ומהילדים הראשונים של שכונת רחביה. למד בגימנסיה רחביה והכיר את בית המוסדות הלאומיים מראשית הקמתו. הפרק המובא להלן לקוח מספרו "עיר אבן ושמיים" (הוצאת "מערכות", 1968) והוא מספר ברוח קלילה על הקמת בית המוסדות
ועל פגישה מפתיעה עם מתכננו, פרופ' יוחנן רטנר. כותרת הפרק לקוחה מנוסח מוקדם של הדברים שראו אור ב"מעריב" ב-8 ביולי 1966.
אירע, שבוקר אחד עברתי ברחוב קרן קימת ליד קפה "חרמון", ואני נחפז מאוד לדרכי כי חייב הייתי ללכת במהירות, מבלי להפנות את עיני ימינה או שמאלה, שמא אוטרד בפגישה עם מכר מרבה-שיחה. אולם להוותי הצצתי תוך כדי הליכה בחצי מבט אל עבר השולחנות הפזורים בגן הקפה, מעבר לגדר הנמוכה. ד"ר בראלי
ישב ליד אחד מהם, לבדו, והוא מחכה מסתמא לבואו של חברו למשחק השח. מבטו נתקל בחצי מבטי, בירכתיו לשלום מרחוק, והוא אותת לי לקרב אליו. וכבר ידעתי, שנחרץ עלי לבטל את הפגישה הדחופה, אליה נחפזתי, ואולי אף את הפגישה שלאחריה, הדחופה יותר. תקוותי היחידה להצלה בזמן סביר היא בסיכוי שחברו-יריבו המיועד למשחק השח יהא מעולה עד כדי כך, שהוא, ד"ר בראלי, יהא מוכן להסיח דעתו מהתחמקותי. פניו הסגופות היו זעומות מאוד, והוא נתן בי מבט קפדני, נוקב, ללא שמץ חיוך. מיד הבנתי, שדעתו בדוחה עליו. "אתה מתמצא, בוודאי, בשירה עברית מודרנית?" אמר לי בקול באס עמום, רציני מאוד, ואין להבחין אם שאלה בדבריו או פקודה. "לא, אין לי כל יומרות בתחום זה", ניסיתי להתגונן. "קרא!" פקד. וכבר זקר מול עיני קובץ שירים חדש של אחד מכוכבי השביט בשמי שירתנו הצעירה, ובשולי דפו שרטוטי עיפרון של סימני שאלה וביאורי תרגום. כנראה בהינדית או באספרנטו, או בלשון אחרת מתריסר הלשונות השגורות בפיו. "נא להסביר!" פקד בזעם. קראתי את השיר מתחילתו עד סופו ולא הבנתי בו אפילו חרוז אחד. "אסור לך להתייאש", אמר ד"ר בראלי בחומרה. "עכשיו, קרא את השיר שנית. אבל לא מלמעלה למטה, אלא מלמטה – למעלה". גן בית הקפה כבר התמלא אותה שעה סאון מבקרי הקבע של שעות הבוקר, ברובם היו אלה פקידי הסוכנות ופקידי הממשלה, שנתקבצו לכאן עם אורחיהם, מתגודדים בשניים ובשלושה, או אף בחבורות גדולות יותר, ועורכים כאן את ישיבותיהם. תמיד תמהתי מדוע הם זונחים את חדריהם בבנייני הסוכנות שמעבר לרחוב ובמשרד ראש הממשלה שהסתופף באותם הימים באחד מאגפיו – וחוצים את רחוב קרן קימת, כדי לשבת בקפה "חרמון". שם, במשרדיהם, החדרים מרווחים והכיסאות נוחים, הם מצוידים בתיקים ובטלפונים ובפקידי משנה, ובשאר אביזרי שררה, מוגנים על ידי מזכירותיהם הנאמנות מפני כל טרדה, לשם עריכת דיוני החשאי שלהם; והתה חינם אין כסף. ואילו כאן הם יושבים על כיסאות-צינורות-ופלסטיק חרקניים, פרוצים להתקפתו של כל נודניק עובר אורח, שזמנו בידו לשיחה בטלה, מתגוננים ברוח נכאה, מסתודדים בעקשנות, בגוף גחון קדימה, כדי שדבריהם הסודיים הנסובים על הנהגת העם והמדינה לא יישמעו חלילה לבאיהם של השולחנות הסמוכים ומשלמים מכספם עבור אותו התה עצמו. כך מדי בוקר בבוקר, וככל שהפקיד בכיר יותר, נדרש
240
240
