Page 244 - הבנין שבו נולדה המדינה

רחוב אבן-גבירול והרחוב מוצף בטרוניות של צופרי מכוניות שאין להן מקום חנייה. כמה זמן חלף מאז בנייתו? שלושים שנה? וכבר דומה לעיתים שמשהו השתבש, והוא לא שייך לסביבתו, וסביבתו זו בתהליך השתנותה אינה שייכת לו. גוף זר ליד גוף זר, בכפיפה אחת. יוחנן רטנר עדיין התבונן בי בסקרנות. "אתה באמת מכיר את הבניין הזה?" שאל. "כלומר – מכיר היטב?" "או, כן", השבתי, "מן היסוד". כשאמרתי זאת עלה חשש בלבי שמא תתפרש תשובתי כתשובת יוהרה, והרי לא התכוונתי להתייהר, חלילה. כוונתי הייתה לדברים כפשטותם. רטנר הכיר מסתמא את הבניין, בתורת יצירתו, לכתחילה בתרשימים לפרטיהם, ולאחר מכן כקירות אבן גדולים וצומחים קמעה קמעה, פעורי חלונות, מצפים ליציקות התקרה, קומה לאחר קומה. ואילו אני הכרתיו לכתחילה לפרטיו, עוד לפני שנבנה, ממעמקים, מן היסוד. ביתר דיוק, מן היסודות.
***
תעלות היסודות נחפרו אז, בימי ילדותי, במכושים ובמעדרים ובהלמות באלאמינות (דקרי פלדה) המונפות בשתי ידיים מעלה ומטה מעלה ומטה לקדיחת חורים בסלעים, ולאחריהן, רעש אדיר של פיצוצי "בארוד". העפר והאבנים הוצאו מקירבן בסלים ונערמו בצידיהן בערימות גבוהות. כשבאנו לשם בשעות היום, לברר איך מתנהלים העניינים, קידם הקבלן את פנינו ב"אל תפריעו!" חמוץ ו"'סתלקו מכאן ילדים!". כשבאנו לשם בסיורי לילה, קידמו את פנינו גדר-עץ ארעית ועליה שלט "סכנה!" ושומר לילה שחשב על עצמו שהוא חכם בלילה, אבל אפשר היה להתגנב אצלו כמו כלום, לשוטט בתוך הזיגזגים הנהדרים של החפירות, לחדור לאותו בור ענק, המיועד להיות מרתף, ולכל המחילות המסתנפות ממנו. לתהות הן על המפלצת שהוקם כאן בקרוב והן על האפשרויות הבלתי מוגבלות הטמונות משך חודשים בחפירות, במרתפים, במחילות, עד בוא היום הטרגי שבו ייעלמו אלה מתחת לבניין. השלט המאיים "סכנה!" הוא שגרם לכך, סופית. בלילה אחד, ללא ירח, עמדנו לידו,
ישקה ואני וישקה מלטפו במבטו בחיבה רגשנית. "כאן?" שאלתי. "כאן!" השיב ישקה. וכך, בו בלילה, ואם גם בלא ידיעתו של בונה הבית, האדריכל רטנר או של בעליו, מנהיגי התנועה הציונית העולמית, שבוודאי לא חוו סיוט נורא כזה אפילו בחלומותיהם – בו ביללה הוכרזה הסוכנות היהודית כמפקדה העליונה, הסודית נורא, של קבוצת-הטרור המפילה את חיתתה על כל ירושלים וסביבתה, הלוא היא קבוצת "האגרופן". קבוצת האימה והטרור "האגרופן" מנתה אז שני חברים, והם ישקה ואני. חברים נוספים עדיין לא היו בה, משום סכסוך קל שפרץ בינינו עם ייסודה, שבעקבותיו התקשינו כלשהו בניסוח הקונסטיטוציה של אגודתנו. ישקה טען, כי בגלל סיבות מסוימות (שיפורטו להלן) הוא מיועד לשמש כמפקד עליון של "האגרופן" ואילו אני מיועד לשמש כסגן-מפקד-עליון, או לכל היותר הוא יהיה מפקד-עליון עליון ואני מפקד כמעט-עליון, או משהו כזה. העיקר קצת מתחתיו. ואילו אני אמנם השתמשתי באותו מינוח עצמו, אבל מלהיפך, וטענתי, כי בגלל סיבות מסוימות (שאף הן יפורטו להלן) דווקא אני צריך להיות מפקד-עליון-עליון והוא מפקד חצי-עליון. לבסוף, נסתיים הסכסוך בפתרון קואליציוני, לפיו יום אחד ישקה הוא המפקד ואני סגנו, ויום שני אני המפקד והוא סגני, ברוטציה קפדנית, שכלל הסדריה נרשמו בהקפדה ביומן הטרור של המפקדה. הסדר זה מנע בעדנו, לפי שעה, לצרף חברים חדשים ל"אגרופן", מתוך חשש נבון, שהללו עשויים לבקש לעצמם מיד משרות של מפקדים. הוחלט בינינו לנהוג במצומצם עד ששלטון הטרור בעיר כבר יהיה בגדר עובדה קיימת, ועליונותנו המוסרית אין עליה עוררין, ואז נערוך ישיבה חדשה בנדון. נימוקיו של ישקה לעליונות הפיקוד ב"אגרופן" היו משכנעים למדי, שהרי התגלית בראשוניותה הייתה כולה
242
242