Page 245 - הבנין שבו נולדה המדינה

שלו. יום אחד יצא אחיו הגדול לטיול וישקה, מתוך רגש אחווה ראוי לאהדה, התחיל מיד לחטט בכל מקומות הסתר שלו, כדי למצוא בשבילנו כל מיני דברים מעניינים, יומן, או מכתבי אהבה או סודות, ובעיקר כלי-נשק, מפני שאחיו הגדול של ישקה כבר היה שוויצר ב"הגנה". וכך גילה "כלי" נפלא, יצוק ברונזה, שיש בו ארבעה חורים לאצבעות ושקערורית לחבק אגודל, וקצותיו מצוידים במיני-ברקנים, וכשאתה דופק בו למישהו את הצלעות, הוא נשכב לפניך פצוע ומנוצח: אגרופן אמיתי. מיד לאחר ש"פילח" את האגרופן, רץ ישקה אלי, להראותו לי, כדי שגם אני אתפעל מיופיו. ואמנם, התפעלתי מאוד. יום שלם שיחקנו בו – הלמנו על גזעי-עץ, על רהיטים, קצת גם זה לתוך בטנו של זה. שוב ושוב נאנחנו בשברון-לב, שאילו היה ה"כלי" הזה שלנו, הייתה דמותה האנושית של ירושלים קצת אחרת. "הה, הנבזה הזה!", אמר ישקה על אחיו. "אילו רק היה סיכוי שהוא ייהרג לו בטיול הזה! אבל הוא אף פעם לא מתפגר. הוא יחזור מחרתיים השוויצר הזה, חי וקיים וצורח, ואוי לו
אם ֵידע שאני יודע". הה, אילו היה האגרופן שלנו! ואז צץ בלבי הרעיון הנשגב – ומכאן נימוקי שלי לעליונות-הפיקוד ב"אגרופן" – שאם קיים אגרופן בעולמו המבורך של הקדוש-ברוך-הוא, אין שום סיבה שלא יהיה אגרופן שני ואפילו שלישי וכן הלאה. צריך רק לדעת איך ליצוק אחד כמותו, מברונזה. ללא שהות רצתי ליובל, ומצאתיו שקוע בקריאת ספר מרתק על כימיה אי-אורגנית. לא סיפרתי לו, כמובן, על המטרה הכמוסה של ביקורי. רק שוחחתי אתו סתם-ככה, ומן הון להון, בלי קושי, הגעתי לנושא הברונזה. שאלתי אותו אם הוא יודע איך אפשר להשיגה, להתיכה ולצקת אותה. "מדוע אתה מעוניין פתאום בברונזה?" שאל יובל בחשדנות. גלגלתי את עיני בחסידות למרומים מבלי להשיב דבר ברור, אולם נתתי לו להבין, שסקרנותי המדעית הצרופה היא שהביאתני לבעיה זו, ובלא פתרונה חיי אינם חיים. "זה עניין מסובך", אמר יובל. "יש כאן עסק עם נחושת, אבל גם ברזל נדמה לי, ואחוז מסוים של פחם. הבעיה היא בעיקר, יש לשער, בעיה של טמפרטורת-התכה גבוהה מאוד. אבל אם תסתלק מכאן אתלבש עליה על-המקום". הסתלקתי מיד והשארתי את יובל, כשהוא דוגר על ספר רוסי שכותרתו מטלורגיה. לילה שלם לא הרפה יובל מספרו וכשבאתי אליו השכם בבוקר, מצאתיו בחצר ביתו, אדום עיניים, והוא טרוד בבניית תנור-חימר שחייב לעמוד, לדבריו, בטמפרטורה של 3,000 מעלות צלסיוס. "זה עסק נורא מסובך שהכנסת לי לבטן", נאנח בשביעות-רצון. "אילו היית מדבר אתי על עופרת למשל...". "מה עם עופרת?" שאלתי ברוב תמימות. עופרת אפשר להתיך על פרימוס רגיל, אמר יובל בביטול. עופרת אפשר ליצוק לכל דפוס מחורבן של חול לח, או חימר, או גבס. בנגטיב, זה הכול. עופרת זו בעיה של תינוקות. אבל ברונזה... "אין דבר", התנחם יובל כשהוא משפשף את עיניו האדומות בכפות ידיו המטונפת-בחימר. "פאראדיי, או ניוטון, או איינשטיין, או מישהו אחר מהחבריא, התעסקו בשאלות יותר בריאות. לפי שעה אני צריך להשיג לך מזוט ולבנות איזו משאבת לחץ, שתדליק לי אותו. בזרימה, לתוך התנור. אתה מבין?" הבנתי היטב, אבל מה שיובל לא הבין – ולא היה יכול להבין – שאחיו של ישקה יחזור מחר בבוקר לירושלים, אם לא ישחק מזלנו והוא יתפגר בטיול, והוא מוכרח, כמובן, למצוא את האגרופן שלו במקומו. השארתי אפוא את יובל עם פאראדיי וניוטון ואיינשטיין וכל החבריא, כשהם מתעסקים בברונזה (אגב, התעסקות מסובכת באמת – יובל הגיע לשלב התכה יעילה כעבור ארבעה חודשים לערך). רצתי אל ישקה ורעיון העופרת הנחותה מפרפר בלבי כפרפרים עליצים. אותו יום התפלחנו מבית הספר, הסתגרנו במרתף הכביסה של אימא שלי, עם הפרימוס הגדול, עם גושי עופרת וערימות של חול וחימר וגבס, קלקלנו תריסר סירים, שרפנו קצת כביסה, טינפנו את הסביבה, והעיקר שהצלחנו לבסוף ליצוק חמישה אגרופנים. אחד לישקה, אחד לי, שלושה רזרבה. אמנם אגרופנים שאינם יפים בדיוק כמו האוריגינל, משונים כלשהם, סוריאליסטים בצורתם, אבל בכל זאת אגרופנים. אפילו תפרנו להם תיקים, ובאופן טבעי לחלוטין, תוך כדי חדוות היצירה, הוחלט בינינו, שאם כבר יש לנו אגרופנים, צריך שיהיה לנו שימוש נאות בשבילם ובו במקום נוסדה חברת "אגרופן" בע"מ, עם מפקד-עליון וסגן-מפקד-עליון ברוטציה ועם מפקדה,
243