Page 246 - הבנין שבו נולדה המדינה

ועם מחילות סתרים של המפקדה – הלוא הן התעלות-היסודות של המרתף בבניין המוסדות הלאומיים. למחילות סתרים אלה גררנו בלילה אפל את מושי, קשור בידיו וברגליו, ופיו חתום בסמרטוט. כאן נערך לאור נר אותו משפט שדה מהיר, ובתום דיוני הצדק שלו (ישקה – קטיגור, אני – סניגור, שנינו יחד – השופטים), ללא
זכות ערעור, נדון מושי למוות. קדמה למשפט זה פעילות "האגרופן", בשלבה הראשון, שבה הוחלט לרכז לכתחילה את הטרור על יצור יחיד בלבד, בתורת ניסיון, שממנו ואילך ניתן להרחיבה על פני ירושלים, או הארץ כולה, לפי הצורך. מושי נבחר למטרה זו, מפני שהוא סיסי, עם חוטם דולף ומפני שהוא מגדל יונים. לילה אחד (מעכשיו ייפתח סיפורי תמיד ב"לילה אחד" – בימים המשעממים הלכנו סתם לכיתה, ואנו נוהגים כאחד האדם, מבליגים בקושי על עליונותנו הטרוריסטית) שברנו את מנעול דלת הגג בביתו של מושי, ופילחנו את היונים שלו מהשובך. ארבעים ושמונה שעות החזקנו אותן בשבי, וכבר נמאס לנו לשמוע את הבכיות של מושי, שנדנד לכל הגימנסיה על שלושים או ארבעים השודדים שפרצו לביתו, ואיך שהוא כמעט תפס אחד מהם, ברוב גבורתו, ועל האבדה הנוראה של זוג היונים שלו, בייחוד היון הזכר, ששמו גם כן מושי. בתום ארבעים ושמונה שעות קשרנו לכל יונה מכתב באחת מרגליה. עיקרו של המכתב היה הסמל של האגודה – ציור מסוגנן של אגרופן משולב בגולגולת – וחתימת שמה, "אגרופן", באותיות של קידוש לבנה. הטקסט עצמו היה קצר: "מושי, חייך בסכנה!". הפרחנו את היונים והן חזרו בשלום לשובכן. המילה "שלום" לא נאמרה עתה אלא לתפארת המליצה, שכן, מאותו רגע שחזרו, שוב לא היה שלום, לא למושי, לא לגימנסיה ותלמידיה ומוריה, לא לרחביה, ולא לירושלים כולה. אלא עד לאחר שתעלותהיסודותנסתמובבטוןותקרתהמרתףנוצקה,והקירותשלמוסדותינוהלאומייםהתחילולהתגֵּבָה. ושוב, לא נמצא שם מקום מתאים בסביבה למפקדת סוהרים. ידענו, כי חזקה על מושי שלא ישהה את עניינו ויפיץ מיד את אווירת הטרור הרצויה, בתוספת נופך משלו. לא אוכזבנו, כמובן. שני הפתקים מטילי האימה הובאו בידיו לבית הספר, ועברו בשיעורים מיד ליד, ונתפסו על ידי ד"ר מלחי, בשיעור לתנ"ך, והגיעו ברוב-כבוד אל המנהל. בהפסקות היה מושי מוקף ילדים מכל הכיתות, ואפילו מחי"ת, המקשיבים פעורי-פה לסיפורו על שלושים או ארבעים השודדים. בן יום הייתה המילה "אגרופן" למילה הפופולרית ביותר בעיר. בביקור-נימוסין שערכנו בביתו של מושי, הרעפנו עליו דברי ניחומין והתנדבנו להיות לו שומרי ראש ומגינים. תוך כדי כך, וללא קושי יתר, הצלחנו לשרטט, ברוטציה - אחד מדבר-ניחומין והשני משרטט בפחם על אחד הקירות את הסמל הנורא, אגרופן פלוס גולגולת. לא הסתפקנו בכך, אלא הוספנו וחרטנו, סדיסטים קטנים שכמונו, את הסמל הנורא על מכונת התפירה החדשה של אימו של מושי. כתבי איום נוספים נמצאו לו במחברותיו, בכיסו ואפילו מתחת לחולצתו, ואחד התענוגות הנפלאים בעולם היה לקרוא יחד אתו את המכתבים, לפענח עימו את מכמניהם, לנחש עמו ניחושים על הערפדים שנטפלו לחייו המפוחדים, ובו-בזמן למשש את אגרופן העופרת העטוף בנרתיקו, המונח בכיסי מכנסינו. למותר לציין, כי בימים אלה לא היינו יוצאים מפתח הבית, בלא להיות מזו ָינים באגרופן, מוכנים למלחמת-פתע עם כל אויב בלתי-צפוי. וכשנמאס לנו לאיים סתם, הגענו לשלב המעשים. כאמור לעיל, מושי נחטף, כמעט מתחת לחוטם של אימא שלו. שק על הראש, וזהו. גרירה מהירה ברחובות החשוכים, סמרטוט בפה, חבלים קשורים על ידיים ורגליים, נר דולק והאגרופנים מונחים למרגלותיו. פנינו לוטות במסכות שחורות, אנחנו מדברים בקולות מעובים, מזויפים, כדי שלא יוכל לזהותנו. "אם תבטיח לא לצעוק, נוציא לך את הסמרטוט מהפה, ותוכל לומר – מה בקשתך האחרונה, לפני המוות", אמר ישקה. מושי מנועע ראשו לאות הסכמה, הוא מבטיח. "אין לי חשק למות", בוכה מושי, לאחר שהסמרטוט נחלץ מפיו, "אני עדיין צעיר כל כך". אנחנו מביטים אליו בשאט נפש. "מה בקשתך האחרונה?" מצווה האיש במסכה בקול בס, מסתורי. "אפילו עדיין לא היה לי בר מצווה", מתחנן מושי. איזה ארגומנט אידיוטי! בקשות אחרונות בצוואתו של מושי – טיפול ביוניו מושי וכושית והודעה בהדרגה, ובלי "שוק" על מותו לאחותו
244
244