Page 248 - הבנין שבו נולדה המדינה

בפניו כיצד שוטטנו – לוליק ידיד נפשי ואני – בערבים, משך שעות תמימות, בתוך האולמות הבלתי מטויחים, פעורי החלונות, ואנו משתאים לגודלם. "זה כמו ארמון", אמרתי אז ללוליק. "כאן יהיה משכן מוסדותינו הלאומיים, מרכז השראה רוחנית ונקודת-מוקד למנהיגות המדינית של האומה", אמר לוליק. הוא היה שרוי באותם הימים בעיצומה של התקופה הפטריוטית של חייו ומילים כגון "אומה", "מרכז רוחני" ו"מנהיגות מדינית" נוטפות מפיו כלביבות מטוגנות, משומנות, חלקלקות וזוהרות. למשכן זה – לאחר שהושלמה בנייתו, והעצים הראשונים ניטעו מסביבו – הלכנו כולנו בסך, לבושי חולצות לבנות, סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, והבאנו (לקרן הקימת) ביכורים. בו אוכסן כעבור זמן חדר עבודתו של אבי הציונות המדינית, ד"ר בנימין זאב הרצל, בצורתו המקורית: הספרייה, שולחן הכתיבה, השטיחים, התצלומים וכל דברי המזכרת הנפלאים, ובשולחן זגוגית – כתב היד של "מדינת היהודים". שם הוצגו ספרי הזהב, ולכל כרך כריכתו המהודרת והייחודית, אף הם סגורים וחתומים בשולחנות זגוגית גדולים. ועל הקיר, אותה תמונת ענק בצבעי שמן סוערים, במכחולו של י. אפשטיין, המתארת את מתתיהו החשמונאי, לאחר שהרג בזעמו ובקנאתו לתורה את המתייוון הבוגדני, הזובח לאלילי אנטיוכוס. "מי לה' – אלי!" זועק מתתיהו החשמונאי לבן הזקן ושתי ידיו מורמות אל-על. בחדרים הפנימיים ישבו ספונים מנהיגי הלאום כעדותו של לוליק והם מטכסים עצה להאדרתה של האומה, בכיבוש השממה, בגאולת האדם והאדמה, בהצלתנו מחרפת הגלות ובבניית המולדת. בחצר הפנימית, המוקפת באגף קרן היסוד מכאן ואגף הקרן הקימת מכאן, ולנוכח מרפסת החזית, נערכו הטקסים להמוני העם, אנשים, נשים וטף. כבר הייתי מנוסה באילו מטקסים אלה, בשלוש הרגלים, בי"ט בטבת, בכ-כ"א בתמוז וכדומה. בבחינת משתתף סביל, הצועד עם כולם בשורה. ובא, ועומד, ושר – או ממלמל – שירי מולדת, וצופה במסכת, ומאזין לנאומים. אולם עדיין לא שיערתי בלבי, שגורלי ייחרץ להשתבץ בהם אי-פעם, בבחינת משתתף פעיל, חולייה נוספת בשלשלת התולדות של מוסדותינו הלאומיים, אלא שאין אדם יכול להימלט מגורלו. ומשום כך נכנס השמש סעדיה באחד הימים לכיתה וקרא לי באמצע השיעור לחדרו של המנהל. בלב מפרפר - והשאלה המנקרת בי: על איזה מחטאיי, לעזאזל, אני נקרא עכשיו לנזיפה או לעונש – נכנסתי לקודש הקודשים, והנה המנהל יושב ליד שולחנו, פניו חמורים, ומר כהנסקי, המכונה "היתום", המורה לתנ"ך והוא אף מחנך כיתתנו עומד לידו ומבטו רציני להחריד. "הגימנסיה העברית זכתה השנה בדגל-ירושלים, תגמול על תרומתה הנאמנה לקרן הקימת לישראל", אמר המנהל. ועדיין לא הבנתי במה נתפסתי, במה נמצאתי אשם. עיניו הרציניות של "היתום" נדלקו לפתע בנהרת אור ואהבה, ופחדי גבר. "בחרנו בך לייצג את בית-ספרנו בטקס קבלת הדגל. בחרנו בך לנאום בשם תלמידי בית-ספרנו, ולהודות על הפקדת הדגל למשמרת בבית-ספרנו", בישר לפתע בהתלהבות. רגליי החלו רוטטות. "למה דווקא אני?" קראתי מעומק לבי, "למה לא ישקה, למשל? הוא נואם הרבה יותר טוב" – וטענה כגון זו, כפי שיש להבין, לבושתי ולחרפתי, הריהי כמעט מלשינות! "היתום" נעלב. "תמהני עליך, שאתה מנסה להתחמק ממינוי נכבד זה", אמר, "ואני סברתי לתומי שתבין מעצמך כי אין הוא אלא פרס להצטיינות בבחינה על ספר ירמיהו" (בבחינה הבאה אכשל, ויהי מה!). "נשיאנו נחום סוקולוב יבוא מלונדון במיוחד כדי להפקיד בידינו את הדגל", הרעיף המנהל ניחומים משלו. "מוטב לך, שתכין את נוסח הטיוטה של הנאום עוד היום אחר הצהריים. נעיין בו יחדיו מחר, לאחר השיעור" – כך אמר "היתום". תחנוניי היו ללא תועלת. ובו ביום – שעה שכל חבריי יצאו ל"פעולה" צוהלת ליד הבלוט הקטן – נסתגרתי זועף בביתי וכתבתי את נוסח-הטיוטה של הנאום. זה היה הנוסח הראשון מבין ארבעת הנוסחים שכתבתי, וחזרתי וכתבתי, בהתאם להערות הביקורת וההנחיות של מר כהנסקי, וכל אחד מהם מצטיין, לעומת קודמו, בתוספת פסוקי תנ"ך ומשנה ואמרות כנף ציוניות, והלחלוחית מצטמקת והולכת בהם, עד שהיא מצטמצמת
246
246