Page 249 - הבנין שבו נולדה המדינה

כולה בסימני-הקריאה. משנחה דעתו של "היתום" מנאומי, שיננתי על-פה את נוסחו הסופי. ויום אחד יצאנו בסך, הגימנסיה כולה, ושירה אדירה על שפתותינו, נושאי הדגלים בראש, ואני ביניהם, כשה מובל לטבח. ילדי ירושלים, מוריהם ורבים מהוריהם כבר נאספו בחצר המוסדות הלאומיים, שורות שורות, לבושי חג, אל נוכח המרפסת, המיועדת מקדמת דנא למנהיגי האומה. נכנסתי פנימה והתחלתי גורר רגליי הכבדות במדרגות,
מהחצר הדמוקרטית החביבה אל עבר המרפסת. תצלום הטקס שמור מסתמא בארכיון הציוני וניתן לראות בו את נחום סוקולוב – שאמנם הגיע באותו יום מר- ונמהר מלונדון לירושלים – לבוש חליפה לבנה וענוב עניבה כהה וכובע קש לראשו. זקנקנו מוטה קדימה, קומתו נמוכה ועגלגלת. ונציג-הכבוד של הגימנסיה מיתמר לידו במלוא אורך גופו הגרום, במכנסיו הקצרים-מקסימום וזוג רגליו כשחיפי-עץ, שתי ידיו מורמות בגאון אל על – ממש כמו בתמונה של מתתיהו החשמונאי – ופיו פעור בזעקה. סבר חלחלת-דהומה נסוך בפניו של נחום סוקולוב ואין לתמוה על כך, שהרי פתיחת הנאום, הנזעקת בקולו הסופראני-הבאסי והמתחלף של אותו נציג הייתה במילים "אחי ואחיותי, ילדי ישראל היקרים...", והמשכו להלן, בהתאם.
***
אולם עלי לחזור למסיבת בית-הקפה, מול בניין המוסדות הלאומיים, בחברתו של פרופסור רטנר, שעה שאנו יושבים ליד שולחננו מוקפים בהמולת שיחותיהם של פקידים בכירים וסתם פקידים למיניהם, הם וישיבותיהם ואורחיהם הנכבדים. בימים אלה כבר ידענו, שהרבה מן ההדר הטמון בבית זה בהכרח יסור מעליו: חדר הרצל יועבר אל המוזאון המוקם במעלה הר הרצל; משרדי ראש הממשלה יועברו לקריית הממשלה והאגף יוחזר לבעליו; הטקסים, הנערכים בחצר, יועברו לאתרים אחרים, ממלכתיים – לכיכר הכנסת, לבית הנשיא, לבית הקברות הצבאי, להר הרצל. תמורות-הזמן יתגלו בהכרח במתרחש בתוך חדרי הבניין. ואף במעמדו כלפי
סביבתו. הם כבר נתנו את אותותם במראהו, כלשעצמו. "לאמיתו של דבר, הם קלקלו אותו, ללא תקנה", אמר לפתע פרופסור רטנר, אם גם בלא-רצון. לא שאלתיו מי הם אותם "הם", אולם תמהתי לדעת למה התכוון בדבריו. והוא הוציא מכיסו פנקס-רישומים ועיפרון עבה-עופרת, שירטט בתנועות יד מהירות את תרשים תבניתו של הבית: החזית המוגבהת קמעה, והשערים בקדמתה, שני האגפים מכאן ומכאן. "בניין המוסדות הלאומיים, כפי שנבנה, הייתה בו ענווה מסוימת", אמר. "הבניין בכללו היה אז בן שתי דיוטות בלבד, ואך החזית במרכזו מתגבהתבדיוטהנוספתוהייתהבמערךזה–לדבריושלהאדריכל–בפרופורציהמסוימת",אמר."בפרופורציה בין הגובה לבין תבנית-היסוד" והנה, כעבור שנים, הוסיפו קומה אחת על מלוא הבניין, ללא נטילת רשות מבונהו; ואם גם הקפידו לשמור בבנייה זו על אחידות-הגוון של האבן המסותתת ועל הדירוג האורגינלי בין האגפים לחזית, נפגמה בהכרח הפרופורציה הראשונית, אותה פרופורציה שיש בה "ענווה מסוימת". במחברתו של יוחנן רטנר, המונחת על השולחן, נרשמה קל-מהרה תוספת זו, ולצידה מספרים, חישובי גובה ואורך, זה לעומת זה. הוא שירטט עליה סימן איקס גדול, למחיקה. "בעיניי – אין זה אותו בית", אמר. "אבל סוף-סוף זה הכרח טבע", ניחם ד"ר בראלי, הכועס על יריבו למשחק השח, שלא הופיע, "השמש זורחת במזרח, ומספר הפקידים במוסדותינו גדל: מחלקת הקליטה קולטת, מחלקת ההתיישבות מיישבת, מחלקת ההסברה מסתברת, ואפילו ההנהלה – תאמינו או לא תאמינו – מתנהלת. היינו יישוב, והיום אנחנו מדינה; ובונים איכשהו קומה נוספת". יוחנן רטנר משך בכתפיו, "כמובן, כמובן" מלמל. כעבור זמן, משעברנו לשוחח על נושאים אחרים, שמעתיו פותח ב"אבל..." ומשתהה ומוסיף קטע משפט, ללא שייכות לדברים הנאמרים: "אבל... גם לבניין יש קצת נשמה", אמר.
247