Page 250 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 250

שני מבטים מבפנים | יעקב צור (1906–1990) |
יעקב צור היה מעובדיו הוותיקים של בית המוסדות הלאומיים. הוא החל בעבודתו בבית בשנות השלושים – בוועד הלאומי, בקק"ל ולאחר מכן בסוכנות היהודית. בשנות המדינה היה צור שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת ומנכ"ל משרד החוץ. בשנותיו האחרונות היה יו"ר קק"ל, וחזר אל
הבית שבו עבד בצעירותו. שניהקטעיםלקוחיםמספרזיכרונותיו"ָקֵרביום"(הוצאת"כתר,1979).בקטעהראשוןמספר צור על עבודתו לצידה של הנרייטה סולד בוועד הלאומי. בקטע השני הוא חוזר לאותו יום טרגי במרץ 1948, עת פוצץ בית המוסדות בידי מחבל ערבי.
באותה שנה שבה חזרתי משליחותי נקראתי לעבוד במחיצתה של הנרייטה סולד. הושאלתי על ידי משרדי לכהן כמזכיר שלה במגבית המיוחדת שהוכרזה אז בארץ למען קליטת פליטי גרמניה, ועד היום אזכור את החודשים שבהם זכיתי להכירה מקרוב. היה משום חידוש בעצם המגבית הזאת. כדרך המסורת שנמשכה מאז תקופת ה"חלוקה" היה היישוב מקבל כעובדה מובנת מאליה שכל קהילות ישראל בעולם צריכות לאסוף כספים למען ארץ ישראל, אך תושבי הארץ עצמה היו פטורים, כביכול יצאו ידי חובתם בעצם הישיבה בארץ ישראל. מס הכנסה לא היה קיים בארץ באותן השנים, ואף על פי שרובו של היישוב חי על סף המחסור, היו גם אז מוסדות ויחידים שצברו הון והיה ביכולתם לתרום, ומה גם לעניין בעל חשיבות לאומית כזאת. כך נקראה המגבית למען יהודי גרמניה לפלס את הדרך, ולא היה זה מן הדברים וההתגוננות בארץ, ובסופו של דבר הורגלו תושבי הארץ לשאת בחלק גדל והולך של הוצאות ארגונם העצמאי. באותן שנים הייתה כבר הילה של אגדה אופפת את דמותה של הנרייטה סולד. נשכחו מזמן השנים שבהן נאבקה על מקומה בהנהגת התנועה הציונית. עתה הייתה מקובלת על הכול, אהובה על הכול ודומה כאילו הוצבה לה אנדרטה בחייה. אז, באמצע שנות השלושים, ריכזה בידה את השירותים הסוציאליים של הוועד הלאומי, ואף על פי שהתקציבים שעמדו לרשותה זעומים היו גם בקנה מידה של השנים ההן, הגיעה להישגים מפליאים, ובעיני הציבור כולו הפכה סמל לאישיות טהורת לב הכואבת את כאב הזולת. לעת זקנה הטילה עצמה בכל החום של שנות נעוריה הרחוקים לארגון עליית הנוער מגרמניה, שהתחיל זורם אז באלפיו לארץ. הייתה מלווה את קבוצות העולים שנקלטו בקיבוצים, שומרת בזיכרונה שמות של נערים ובעיותיהם, ודומה כי הישישה בעלת שיער השיבה מחדשת את נעוריה במגעה עם עולם צעיר זה. כשנקראתי לעבוד במחיצתה עברה מזמן את שנת השבעים לחייה. כאשר נחוג יום הולדתה השבעים וחמש עזרתי לה לנסח בעברית קריאה לצעירי הדור, בנוסח המיוחד לה, ובו הזכירה כי בשנה שבאה לאוויר העולם עדיין לא היה טלפון בנמצא, ואף לא מכונית, ובוודאי לא מטוס או רדיו, וכי בארץ ישראל עצמה עדיין לא נבנתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר, לא הוקם הבית הראשון בתל אביב ועמק יזרעאל עדיין לא היה אפילו בחזקת חלום. אני שצעיר הייתי הסתכלתי לא אחת בראש שיבה זה, בקומה השחוחה ובפנים שנתקמטו, בכל הסימנים החיצוניים של הזקנה, והייתי מתפעל מכוח הרצון הכביר הטמון בה, שהיה גובר על חולשת הגוף. במשרדי הוועד הלאומי הייתה מופיעה בשעה שמונה בבוקר, בדיוק של שעון, ואוי לו לעובד משרדה שלא הייתה מוצאת אותו על משמרתו. מעולם לא אמרה דבר תוכחה, רק עיניה שהפכו לפתע קרות, עיני פלדה, היו ננעצות בו, ומבט זה היה מלווה אותו ימים רבים. היא גרה בדירה קטנה במלון "עדן", ומשם הייתה באה ברגל אל משרדה. ב-7 בבוקר, מדי יום ביומו, היה בא
248
248





























































































   248   249   250   251   252