Page 251 - הבנין שבו נולדה המדינה
P. 251
הנרייטה סולד
המדריך שלה להתעמלות. חצי שעה לאחריו היה מופיע המורה לעברית. יום יום למדה עברית, ומעולם לא פסחה על שיעור. כדרך האמריקנים התקשתה בדיבור עברי, אך לא השלימה עם חולשתה, וסקרנותה לענייני לשון לא ידעה גבול. באותם חודשים שעבדתי עמה היה רבע השעה הראשון במשרד מוקדש לבעיות של שפה. רושמת הייתה בפנקסה מילים שנתקלה בהן תוך קריאה בעיתונים או בעיות דקדוק שלא היו נהירות לה, ואני
הייתי מתרץ קושיותיה. מעולם לא פנתה אלי אלא בעברית ומעולם לא שוחחנו בינינו בלשון אחרת. תוך כדי שיחה הייתה מתחקה על הנעשה בעיר, על דעותיהם של הצעירים. אחר כך הייתה מיטיבה שערה הלבן בתנועה אופיינית לה ואומרת: "נו, עכשיו נתחיל!" יום העבודה שלה נמשך עד שעה מאוחרת בערב. לא הקלה על עצמה ולא הטילה על אחרים מה שביקשוה לעשות. כאשר היינו עוברים על רשימות של תורמים, די היה שארמוז לה כי פלוני יהיה בוודאי רגיש לכך שתבוא הגברת סולד בכבודה ובעצמה לשוחח עמו, כדי שתאמר: "צלצל אליו. תגיד לו שאבוא לבקרו". היא באה מעולם יהודי שבו הייתה חובת התרומה מובנת מאליה ולא תפסה כלל כי איש יהודי בירושלים יכול לחשוב אחרת. כל תירוץ היה נאמן עליה. יש שאדם שהיה מוחזק אמיד בעיר היה מתחיל לבכות באוזניה על הפסדיו ועל מצבו הקשה, נכמרו רחמיה עליו, וחושש הייתי שמא תוציא את פנקס השיקים שלה ותיתן תרומה לאותו עלוב. אך היא ידעה לעמוד על שלה בתקיפות ולא זזה אלא אם השיגה את מטרתה. בסופו של יום הייתי מלווה אותה לפעמים לדירתה במלון "עדן", שבו הייתה מזכירתה הנאמנה מחכה לה עם תיק ניירות ומכתבים. הייתי חוזר הביתה עייף מיום עבודה קשה, שעה שהנרייטה סולד הייתה מתקינה עצמה לקבלת אורחים או לישיבות של לילה שזומנו בדירתה.
***
ב-11 במרץ 1948 היה יום ככל הימים. אשתי יצאה לעבודתה במשמר העם. הילד הקטן שיחק עם חבריו בחצר השכנה. הילדה שכבה חולה בבית. אני יצאתי כדרכי למשרדי בבית המוסדות הלאומיים. בפתח החצר נעצרתי לבדיקה. מכוניות מספר עמדו ליד הכניסות. כמנהגי בשבועות האחרונים נכנסתי לחדרו של השליש של מפקד
249
