Page 252 - הבנין שבו נולדה המדינה

ירושלים לשמוע אם נתחדש דבר בעיר. אחר כך עליתי לחדרי באגף הימני של הבניין. החלון היחיד של החדר נשקף אל מגרש ריק, זרוע צרורות אבנים. ישבתי ליד שולחני, הכתבתי מכתבים אחדים, ואני זוכר יפה כיצד עברה במוחי המחשבה: הלוא אני עושה כל זאת רק כדי להשקיט את מצפוני – ממילא לא יישלח המכתב ולא יגיע לתעודתו. אחר כך נטלתי את שפופרת הטלפון הפנימי, חייגתי מספר והזמנתי אלי פקיד צעיר מעובדי הסוכנות היהודית, שהיה פעיל באותו ארגון שנועד לשמור על ה"מורל" בעיר. אמר לי: "אני בא מיד". לשכתו, ששכנה באגף המרכזי של הבניין, לא הייתה מרוחקת מלשכתי. עד שבא קמתי והתהלכתי בחדר. אחר כך נפתחה הדלת והבחור נכנס, בירכני לשלום וסגר את הדלת אחריו. גם היום, כעבור עשרות שנים, עומדת לנגד עיני התמונה של החדר, של המגרש הריק הנשקף מן החלון, של הדלת הנסגרת מאחורי המבקר. לפתע נשמע קול רעם עמום, חזק יותר מקולות ההתפוצצות שהיינו רגילים לשמוע אז יום יום. מחשבה ראשונה: קרוב, קרוב מאוד. אחר כך התחילו הקירות נעים. באותו שבריר של שנייה היה רצון לתמוך בהם, לעשות משהו ובלבד שלא יזוזו ממקומם. פתאום פרץ זרם אוויר קר. השמשה של החלון נשברה, ורסיסי זכוכית החלו נופלים עלינו, חודרים לשיער, לפנים, לפתח החולצה. באותה שנייה עצמה נפערה דלת הפרוזדור ונשארה תלויה ומתנדנדת על ציר אחד. בחוץ נשמעו צעקות: "פצועים, הביאו אלונקה!" רק אז נצטללה בתודעתי המחשבה כי התפוצצות אירעה כאן, ממש בבניין המוסדות הלאומיים. קילוחי דם זעירים כיסו את שמורות העיניים, הרטיבו את הלחיים, השאירו טעם מריר בקצה הלשון. ניסיתי לנגב את הדם והבחנתי בחלקיקי זכוכית לאלפים שנסתבכו בשערות. פני שכני היו חיוורים, וכך היו בוודאי גם פני. יצאנו לפרוזדור. אנשים שגם פניהם היו מכוסים בדם עזרו להוציא החוצה את הפצועים. עשן סמיך התאבך בבית. בחצר התארגנו צוותי עזרה ראשונה, נראו נושאי אלונקות. מישהו הזהיר: "אל יצא איש מן החצר – אנחנו צריכים לדעת מי נפגע". רמקול העביר את ההודעה, חזר עליה מספר פעמים. מן האגף המרוחק של הבניין, זה ששוכנת בו הלשכה הראשית של קרן היסוד, נתאבך עשן ועלו להבות אש. שלד של מכונית הדורה בער ליד דלת הכניסה. בזה אחר זה עברו נושאי האלונקות, יצאו מן החדרים הבוערים ופסעו על פני ההריסות. החדר שבו ישב חברי שהוזמן ללשכתי נהרס כליל. מפה לאוזן עברו השמועות על פצועים קשה, על הרוגים. ואז פשטה הידיעה – לייב יפה נמצא מת בחדרו. רק לפני ימים אחדים חזר ממסעותיו בעולם. באותו בוקר יצא למשרדו, עלה במדרגות לחדרו שבקומה השנייה, פשט את מעילו. החדר כולו התמוטט. הוא נהרג במקום. נגזר על לייב יפה, משורר ציון של דור קודם, דור החולמים ורוקמי החזון, שייפול בקרב כאחד הלוחמים. ניגשתי לשער. מיהרתי הביתה להשקיט את ילדתי שנשארה לבדה. רשמתי שמי ברשימת החיים. כשעברתי ברחוב אבן גבירול ליד בית החלוצות, פגשה אותי אחת הקרייניות של "קול ירושלים". תחילה נבהלה למראה הדם שנקרש על פניי. אחר כך אמרה לי: "אתה חייב לשדר עכשיו, בחדשות הצהריים, על מה שקרה בבית הסוכנות. לך יאמינו, כי אתה היית עד ראיה ונמצא ָת בבניין באותו מעמד. תאר לעצמך מה השמועות המחרידות המהלכות עכשיו בתל אביב!" אמרתי: "חביבתי, אינני יכול. אחרי מה שראיתי אינני מסוגל לרכז מחשבותיי. הניחי לי. אני הולך הביתה". אמרה לי: ״אתה מוכרח". קראה לעזרה אחדים מחבריה, וכולם התחילו להפציר בי ולהשביע אותי שאעשה את מה שנדרש ממני. נכנסתי לבית הרדיו המאולתר. ישבתי בקצה שולחן צולע ליד גיליון נייר חלק ורשמתי את כל מה שראיתי. הוספתי הספד קצר על לייב יפה, המשורר, השד"ר הציוני, בן הדור הראשון, שדומה שלא נזדקן לעולם. כתבנית נטלה ממני את כתב היד. אחר כך קמתי, כשאני מתנדנד כולי, ואמרתי: "יותר אינני יכול, כלו כוחותיי". נשאתי רגלי הביתה. מצאתי את הבת לבדה, מתהלכת בבית וחרדה לגורל הוריה, ושכנים מנסים להרגיע אותה. אמרתי לה: "אף על פי כן הם לא ינצחו אותנו. לעולם לא יכבשו את ירושלים". אחר כך רחצתי את פני בשארית המים שהיו עדיין בבית, נפלתי על המיטה ושקעתי בשינה עמוקה. לא התעוררתי אף לקול היריות ולרעם הפגזים הנופלים על העיר היהודית.
250
250