Page 254 - הבנין שבו נולדה המדינה

במשרתך", הזהיר אותו בהבעה חמורה. נורי הרגיש כמי שהופקד על כל סודות המדינה, ופניו לבשו הבעה חמורה כשל קצין הביטחון. כשגמר למלא את כל הטפסים התקשה לעזוב את המשרד. רצה לתפוס חזקה, לכבול את עצמו למעקה המדרגות, למסגרת חלון, לעמוד בטון, לאחת הדלתות, למעקה, ובלבד שיישאר במשרד. היה מוכן לישון במסדרון, על שולחן כלשהו, על כורסת המתנה במודיעין, ובלבד שיובהר כך לכל שהוא עובד כאן, שהוא השליח על האופניים של משרד ראש הממשלה. נכנס לשירותים ועשה פרצופים לראי, חייך לעצמו והעווה את פניו והצחיק את עצמו, עד שעלה בו חשש שמא ייכנס מישהו ויגלה שהנער המסווג פשוט משוגע. הלך במסדרון ועלה לקומה השנייה ומשם לשלישית והחל מכין את עצמו לשבוע הבא. שינן שמות מחלקות ואת מקומן: הלשכה לסיוע טכני, היועץ המשפטי, מזכירות הממשלה, לשכת המנכ"ל, וכשהגיע ללשכת ראש הממשלה עפעף בעיניו ועמד רגעים ארוכים מול השלט הקטן, וליבו הולם ופעימותיו מתפרעות. שב והשתהה ליד לשכת המנכ"ל, שרחשה פעילות. עמד רגע מול חדר המזכירה וחייך אליה בביישנות ורצה לומר לה כי נבחר להיות השליח כאן במשרד, אבל דחה זאת ליום ראשון. ירד קומה למסדרון וקרא את תוויות הדלתות גם שם: חדר שכפול, קצין ביטחון, לשכת היועץ לענייני ערבים, גזברות, משק, מזנון. סבב במסדרונות עד שחשש שמא ישאל אותו מישהו למעשיו כאן וימסור אותו לטיפולו של קצין הביטחון. הוא חייב לצאת מכאן, אין מנוס. בדרכו החוצה נעצר מול פקיד המודיעין, רכן על שולחנו כממתיק סוד וסיפר לו בהתרגשות שנתקבל לעבודה. "למה לא אמרו לי", רטן הפקיד. "חכה רגע, אני צריך להכין לך כרטיס עבודה. כל בוקר תחתום כאן על כרטיס נוכחות, גם בסוף היום, הבנת?"
* **
ביום ראשון עלה נורי למודיעין ועקב אחר גדולי הדור. זה אחר זה באו לישיבת הממשלה, והוא קינא בפקיד המודיעין שזוכה לחזות במי שתמונותיהם מפארות את העיתונים, ורואה אותם בבואם ובצאתם. עמד פעור פה ליד דלפק המודיעין ותלה בהם את עיניו. משה שרתוק הגיע ראשון בחליפה אלגנטית ובשפם מוקפד, הקדים ברכה לפקיד המודיעין ואפילו שאל לשלומו כמכר ותיק. אחריו הגיע דב יוסף בשיער מבהיק ובשפמו המזדקר כשפם של אפנדי, והוא תהה אם השר יזהה אותו, הן חיכה בחדר האורחים של הווילה שלו עד שסיים לקרוא את
המסמכים שהביא עבורו מהבונדס, ולאכזבתו לא הראה השר כל סימן שהוא זוכר אותו. אמנם בן-גוריון לא חתם על כרטיס נוכחות, אבל יום יום בשמונה וחצי התייצב לעבודה ככל עובד, הצדיע לנוטר באצבע אחת, בירך את איש המודיעין בשלום תקיף כקריאת קרב ושעט פנימה בצעדים זריזים. נורי תהה למה מכנים אותו "הזקן" – אמנם הקריח והכריס, אך היה מלא מרץ וחיוניות כנער, מבליט את חזהו ומותח את קומתו כמו לפני אישה מחוזרת. אפילו שיער ראשו שהידלדל הגביהו כהילה של קיסר, האדיר את ראשו על הצוואר הדק. בגדי החאקי שיוו לו מראה של פועל תנובה, אך איש לא היה טועה בו. פעם קרא שהזקן מתרגל יוגה אצל אחד, דוקטור פלדנקרייז, וב"העולם הזה" צולם עומד על ראשו על שפת הים, וסיפרו שבכל יום הוא מקפיד לצעוד שעה, רדיו טרנזיסטור תלוי אז על כתפו ולצידו צועד אהר'לה שומר ראשו או שמעון פרס או אחד מנעריו האחרים. אמרו שהוא מקפיד לאכול את כל תרופותיו כסדרן, ושבכל בוקר הוא עולה על המשקל לעיניה של פולה. שרי הממשלה, שמאסו בחאקי, לבשו חליפות וענבו עניבות ונסעו במכוניות גדולות, ואילו הוא דבק במכוניתו הקטנה, ובעלי לשונות רעות אמרו כי לא בשל צניעותו אלא להפך, מפני שהעדיף לצאת דופן. על קיר המדרגות העולות ללשכתו של בן-גוריון נתלו תצלומים, ונראו בהם עולה חדש מתימן שפאותיו מסתלסלות על לחייו, חיילת צעירה שחיוכה מגלה שיניים בולטות, כורדי חובש ג'ימדאני על ראשו. פעמים אחדות ביום עלה נורי ללשכתו, מסר ולקח דברי דואר וגם מברקים סודיים מחדר הצופן של משרד החוץ – המברקים היו "הקרם דה לה קרם", בלשונו של קצין הביטחון. השתוקק לספר משהו מזה למיכל, להוריו, לבית אגאסי, לכל העולם, ולא אמר דבר לאיש, הרי התחייב לשמור סוד ולעמוד על המשמר. הלך במסדרונות וקרא
252
252