Page 266 - הבנין שבו נולדה המדינה

היישוב על כל חלקיו זרמיו ועדותיו היה מיוצג במושב זה. מלבד צירי אסיפת הנבחרים נכחו ראשי המועצות המקומיות והקהילות, שליחי נקודות יישוב, ראשי מוסדות ועסקנים ותיקים, רבנים, סופרים ואנשי מדע, חיילים וחיילות במדיהם. האולם הגדול היה צר מהכיל את כל השליחים והנציגים אשר באו לצרף את קולם לקול היישוב באבלו ובמלחמתו לקיום העם. בין הבאים היה גם מושל מחוז ירושלים מר קיתרוטש, שייצג את ממשלת ארץ ישראל וכן הקונסולים של
פולין, צרפת הלוחמת, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, בלגיה, הולנד ויוון. מעל בית המוסדות הלאומיים התנוסס הדגל הלאומי כשהוא מורד עד חצי התורן והעמודים בכניסה הראשית של הבית היו עטופי שחורים. משמר כבוד של צופים עמד במבואות הבית. גם האולם מבפנים היה עטוף שחורים ועל במת הנואמים סודרה הקלטת דבריהם לשם שידור ברדיו. עם היותו חדור יגון עמוק היה המושב עצור ברוחו, לא נתן לרגשותיו להתפרץ. פה ושם נשמע קול יבבה חרישית. בשעת תפילת "אל מלא רחמים", עיני רבים אדמו מדמעות, אולם תוך נשימה עצורה נישא באולם לא קול הבכי אלא קול הזעם והתביעה וההאשמה הזועמת והתוקפת. הקריאה למלחמה ולנקמה באויב והקריאה לידידים שיאפשרו לנו את ההגנה על כבודנו ואת הבטחת עתיד עמנו. בקול נרגש פתח את המושב יו"ר הנהלת הוועד הלאומי י. בן-צבי, אשר הודה לנציגי העמים ולממשלת א"י שבאו למושב להביע את הזדהותם באבלנו. הוא אמר: "אנו מאמינים שדברינו יחדרו ללבם ועל ידם לליבות אלה שהם מייצגים כאן". לאחר נאום הפתיחה של י. בן-צבי קרא מר אברהם אלמליח את מכתבו של הנציב העליון למושב בעברית ומר זלוטניק קרא אותו באנגלית. מר אלמליח קרא אחר כך את מכתבו של הפטריארך הלטיני בירושלים, את מכתבו של הקונסול האמריקני מר פינקרטון ואת מכתבו של זקן הקורפוס הקונסולרי, הקונסול הצ'כוסלובקי מר קרלנץ, בשם כל הקונסולים שנכחו במושב. בדומיית אבל שמע אז המושב מפי החזן מלצקי את תפילת "אל מלא רחמים" בנוסח שחובר במיוחד לזכר חללי החיה הנאצית. לאחר זאת החלה פרשת הנאומים. לקונסולים ולנציג הממשלה הוגש תרגומם לאנגלית. נאמו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, י. רוקח מטעם המועצות המקומיות והנרייטה סולד קראה לנשות העולם החופשי לחוש להצלת ילדי היהודים מהתופת הנאצית. חייל דיבר קצרות בשם משלחת החיילים והחיילות שנכחה במושב. את שוועת העם המורדף כלפי אויביו וידידיו גם יחד השמיע יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ד. בן-גוריון, בנאום רב תוקףשנתןביטוילאצּורבלבבות,והעלהאתמושבהאבללשיאו.לכשסייםאתדברוקראמרא.אלמליחאתהכרזת המושב, את שוועת ישראל מציון. בגמר הכרזתו קם כל המושב על רגליו ונשבע את השבועה: "לא לשקוט ולא לתת לעולם לשקוט עד אשר יישבר זרוע רשע, דם נקיים יינקם, עולם צדק ייבנה ועם ישראל ייגאל". פה אחד נתאחדה ההכרזה בשירת "התקווה". השעה העברית ברדיו ירושלים הוקדשה אתמול לתגובת היישוב ושודרו קטעי נאומים מאסיפת הנבחרים וכן תפילת "אל מלא רחמים".
"דבר", 1 בדצמבר 1942
כותרות העיתונים על מושב החירום והזעקה של אספת הנבחרים
264
264