Page 285 - הבנין שבו נולדה המדינה

ביולי 1937 הגיע ארכיון הרצל לירושלים והופקד בחדר מיוחד שהוכשר לכך בארכיון הציוני. שנה אחת קודם לכן נעתר מוריץ רייכנפלד, האחרון מבין מבצעי צוואת הרצל להפצרותיו של ד"ר הרליץ שניהל עימו ועם נציגי הקהילה היהודית בווינה משא ומתן ארוך והסכים להעביר את ארכיון הרצל לארכיון הציוני בירושלים. רייכנפלד התנה בהסכם שהארכיון הציוני ימנה אוצר מיוחד לארכיון הרצל. ד"ר ביין, שפרסם ב-1934 את הביוגרפיה של הרצל וכבר היה באותה עת דמות מוכרת בקרב ההנהגה הציונית בארץ ישראל, נחשב למועמד הטבעי והמתאים ביותר לתפקיד.
ואכן, הוא הוזמן להצטרף כעובד מן המניין וכעוזרו של מנהל הארכיון.
ארכיון הרצל נארז בארבעה ארגזים גדולים והועבר כמטען האישי של הסופר יוסף קסטיין, שעמד לשוב לארץ ישראל ממסע הרצאות באירופה. ד"ר אלכס ביין יצא בתוקף תפקידו לקבל את ארכיון הרצל בנמל חיפה. רק בהגיעו למקום נוכח שהמחסן הצמוד עלה באותו לילה באש ואילו לתולדות הציונות המזל שיחק והמחסן שבו אוחסנו הארגזים ובהם ארכיון הרצל ניצל. ארבעת הארגזים הגדולים הועלו על משאית וד"ר ביין, נהג ושוטר ערבי (טרמפיסט) עלו לירושלים
בדרך הקצרה: חיפה-ג'נין-שכם-ירושלים.
ד"ר הרליץ מציל מסמכים חסויים מהבריטים
הצטרפותו של ד"ר אלכס ביין לארכיון הניעה שורה של יוזמות. הראשונה שבהן הייתה הפקת עלון ביבליוגרפי. הרעיון נולד ממצוקה תקציבית שמנעה רכישה של כל הספרות הציונית שיצאה לאור באותם ימים. הוצאת העלון כדו-ירחון ביבליוגרפי המריצה את המוציאים לאור להעביר לארכיון ללא תמורה את הספרים שיצאו מטעמם כדי שיופיעו
בבוליטין וכך המשיכה הספרייה, שהייתה רכיב חשוב בעבודת הארכיון, להתעדכן.
במהלך 1937 החלו העבודות להרחבת האגף של הסוכנות היהודית בבניין המוסדות הלאומיים. הייתה זו הזדמנות לארכיון לשפר את מיקומו. במכתב ששלח הרליץ לראשי הסוכנות היהודית המליץ בפניהם "שיועמד לרשות הארכיון מקום מתאים בקומה הראשונה מעל פני הקרקע". מכיוון שביקש להימנע מהתשובה הביורוקרטית הידועה "שקלנו את בקשתך ואולם לצערנו וגו'...", הציע ד"ר הרליץ מלכתחילה פתרון מטעמו: חלוקה מחדש של החדרים של קרן היסוד ושל הסוכנות היהודית. ד"ר הרליץ הדגיש במיוחד שקשה להזמין אנשים לתערוכות שעורך הארכיון בקומת המרתף וסיים: "תקוותי שכב' ההנהלה תמלא את הצעתי זו". ואומנם, המצוקה הגדולה זכתה לאוזן קשבת (חלקית).
קומת המרתף של האגף החדש הועמדה כולה לרשות הארכיון הציוני המרכזי.
תחושת ההקלה והמקום המרווח יחסית הניעו מהלך נוסף: העברת האוספים האישיים של ראשי התנועה ופעילים אחרים שהופקדו קודם לכן, בלית ברירה, בספריה הלאומית – אל הארכיון הציוני. היו אלו הארכיונים ה"בלתי רשמיים" הראשונים שצורפו לארכיון. וכך, לחומרים הרשמיים של "ועד הצירים" (1918–1921) ושל המשרד הארץ-ישראלי מאז ראשיתו ביפו ב-1908 שנרכשו והועברו לארכיון באותה עת, נוספה רשימה ארוכה של ארכיונים של אישים ובהם מנחם אוסישקין, יהושע חנקין, מקס בודנהיימר, אלתר דרויאנוב, עיזבון יוסף טרומפלדור ועוד.
רכישות אלו העלו לסדר היום דיון פנימי מקצועי בשאלה אם להקדים רכישת חומרים לרישום או להפך - להקדיש את המשאבים שברשות הארכיון לרישום החומר הקיים. בוויכוח זה הייתה ידו של ד"ר ביין על העליונה. הוא המשיך את המומנטום ובשנים 1939–1942 ערך עשרות מסעות בארץ, התדפק על דלתותיהם של אישים ומוסדות וביקש לצרף את ארכיוניהם לארכיון הציוני. במסע זה התברר הצורך לשכנע אישים ושארים שלהם למסור את עיזבונותיהם לארכיון.בזיכרונותיוצייןד"רבייןשכאשרהבחיןבדילמהשניצבהבפנינשואיבקשתוציטט ִאמרההמיוחסתלהרצל:
"אני יכול להבטיח לך חיי נצח".
בינתיים רבו המאורעות הביטחוניים בארץ ובירושלים והארכיון נערך לקדם כל רעה. כבר במהלך "המרד הערבי" בשנות השלושים הצטייד הארכיון בכמה ארונות ברזל חסיני אש עבור החומרים החשובים. ב-1940 העביר הארכיון
283