Page 119 - יום שישי הגדול
P. 119
במטה הראשי של בן-גוריון בתל-אביב
בימים הגורליים של אפריל -מאי 1948
מחבר המאמר ,משה גורארי ,שימש ערב קום המדינה בתפקיד מנהל משרדי הסוכנות
היהודית ("הממשלה שבדרך") בתל-אביב
משה גורארי
מרכז הכובד של הפעולה המדינית הוסט מירושלים :על מה עוד לשאת ולתת עם הנציב העליון
הבריטי? הקלה פה והנחה שם -שוב אין בידן לשנות דבר .אילו הסכימה ממשלת בריטניה ,רק שנים
אחדות לפני כן ,להצעת הוועדה האנגלו-אמריקאית להעניק 100,000סרטיפיקטים ליושבי המחנות
בגרמניה ,ייתכן וייתכן שתוואי ההיסטוריה היה סוטה -לזמן מה לפחות -לעבר אחר .אך נס קרה .שכבד
לב בווין [שר החוץ הבריטי] ולא הסכים .מעתה אין להשיב עוד אחור את נחשול האירועים ,שהחל לפרוץ
באפיק המוליך לקראת מטרה אחת ויחידה -עצמאות מדינית.
בן-גוריון תקע את מטהו בתל-אביב ,וממנו נמתחים והולכים החוטים אל המערכה בזירה הבינלאומית
ובראשה :משה שרתוק ,אבא הלל סילבר ונחום גולדמן -מזה ,ואל המערכה הסבוכה בזירה הפנימית -
מזה .וככל שגברו חבלי הגאולה ,הפך "הבית האדום" שברחוב הירקון להיות בעיני כל בית משכן לשעון
ההיסטוריה :שם מטה ה"הגנה" ,ושם ישכון אדריכלה של המדינה ,קברניטה ונווטה ,מעצבה ומצביאה,
ומשם יינתן האות בבוא השעה.
בן-גוריון מגרשני מחדרי
לישיבות של הנהלת הסוכנות היהודית הייתי ְמ ַפנה את חדרי רחב הידיים ומעתיק את מושבי באופן
ארעי לחדר אחר .באחת מהישיבות האלה אירעה תקרית .שליח מיוחד מ"הבית האדום" הביא מעטפה
סודית על שמי בצירוף בקשה ,שאמסרנה מיד וללא כל דיחוי לידיו של בן-גוריון.
משפתחתי את דלת החדר ,הפסיק בן-גוריון את דבריו ,נעץ בי עיניו כחניתות ,וקרא בחמת זעם" :מי
הרשה לך להיכנס?!"
הופתעתי מאורח דיבור זה ,שבמשך שנות עבודתי בסוכנות היהודית לא שמעתי כמותו מפי בן-גוריון,
ומלמלתי נבוך" :יש לי ידיעה חשובה בשבילך".
"אין אני מעוניין בשום ידיעות ,ועזוב אותנו לנפשנו" -הרעים שוב בקולו.
"אני מבקש סליחתך" -ניסיתי לחייך חיוך-מאונס .התקדמתי לעבר שולחנו ,הנחתי המעטפה עליו
והסתלקתי .בצאתי עוד חשתי בגבי את כוויית-צליפותיו של בן-גוריון ,שהפטיר אחרי" :לא אסלח ,לא
אסלח לך לעולם ,שהפרעתנו עכשיו"...
עוד בטרם היה סיפק בידי להתאושש ממקלחת רותחת זו ,והדלת לחדרי נפתחה ברעש ,ובפתחה -בן-
גוריון ,זרועותיו שלוחות כנגדי ,כעומד לחבקני ,ומאחוריו -כל חברי ההנהלה שהשתתפו באותה ישיבה.
"אני מבקש סליחתך" ,קרא בחגיגיות מודגשת ,כששתי ידיו לופתות את זרועותי " -לא ידעתי ...אתה סולח
לי?" ,שאל כמתחטא ומצפה לתשובתי .החרשתי המום ,עד שעוררני הרב פישמן (עתה :מימון) מתדהמתי,
לפני ההכרזה 117
בימים הגורליים של אפריל -מאי 1948
מחבר המאמר ,משה גורארי ,שימש ערב קום המדינה בתפקיד מנהל משרדי הסוכנות
היהודית ("הממשלה שבדרך") בתל-אביב
משה גורארי
מרכז הכובד של הפעולה המדינית הוסט מירושלים :על מה עוד לשאת ולתת עם הנציב העליון
הבריטי? הקלה פה והנחה שם -שוב אין בידן לשנות דבר .אילו הסכימה ממשלת בריטניה ,רק שנים
אחדות לפני כן ,להצעת הוועדה האנגלו-אמריקאית להעניק 100,000סרטיפיקטים ליושבי המחנות
בגרמניה ,ייתכן וייתכן שתוואי ההיסטוריה היה סוטה -לזמן מה לפחות -לעבר אחר .אך נס קרה .שכבד
לב בווין [שר החוץ הבריטי] ולא הסכים .מעתה אין להשיב עוד אחור את נחשול האירועים ,שהחל לפרוץ
באפיק המוליך לקראת מטרה אחת ויחידה -עצמאות מדינית.
בן-גוריון תקע את מטהו בתל-אביב ,וממנו נמתחים והולכים החוטים אל המערכה בזירה הבינלאומית
ובראשה :משה שרתוק ,אבא הלל סילבר ונחום גולדמן -מזה ,ואל המערכה הסבוכה בזירה הפנימית -
מזה .וככל שגברו חבלי הגאולה ,הפך "הבית האדום" שברחוב הירקון להיות בעיני כל בית משכן לשעון
ההיסטוריה :שם מטה ה"הגנה" ,ושם ישכון אדריכלה של המדינה ,קברניטה ונווטה ,מעצבה ומצביאה,
ומשם יינתן האות בבוא השעה.
בן-גוריון מגרשני מחדרי
לישיבות של הנהלת הסוכנות היהודית הייתי ְמ ַפנה את חדרי רחב הידיים ומעתיק את מושבי באופן
ארעי לחדר אחר .באחת מהישיבות האלה אירעה תקרית .שליח מיוחד מ"הבית האדום" הביא מעטפה
סודית על שמי בצירוף בקשה ,שאמסרנה מיד וללא כל דיחוי לידיו של בן-גוריון.
משפתחתי את דלת החדר ,הפסיק בן-גוריון את דבריו ,נעץ בי עיניו כחניתות ,וקרא בחמת זעם" :מי
הרשה לך להיכנס?!"
הופתעתי מאורח דיבור זה ,שבמשך שנות עבודתי בסוכנות היהודית לא שמעתי כמותו מפי בן-גוריון,
ומלמלתי נבוך" :יש לי ידיעה חשובה בשבילך".
"אין אני מעוניין בשום ידיעות ,ועזוב אותנו לנפשנו" -הרעים שוב בקולו.
"אני מבקש סליחתך" -ניסיתי לחייך חיוך-מאונס .התקדמתי לעבר שולחנו ,הנחתי המעטפה עליו
והסתלקתי .בצאתי עוד חשתי בגבי את כוויית-צליפותיו של בן-גוריון ,שהפטיר אחרי" :לא אסלח ,לא
אסלח לך לעולם ,שהפרעתנו עכשיו"...
עוד בטרם היה סיפק בידי להתאושש ממקלחת רותחת זו ,והדלת לחדרי נפתחה ברעש ,ובפתחה -בן-
גוריון ,זרועותיו שלוחות כנגדי ,כעומד לחבקני ,ומאחוריו -כל חברי ההנהלה שהשתתפו באותה ישיבה.
"אני מבקש סליחתך" ,קרא בחגיגיות מודגשת ,כששתי ידיו לופתות את זרועותי " -לא ידעתי ...אתה סולח
לי?" ,שאל כמתחטא ומצפה לתשובתי .החרשתי המום ,עד שעוררני הרב פישמן (עתה :מימון) מתדהמתי,
לפני ההכרזה 117
