Page 115 - יום שישי הגדול
P. 115
מיד עולה חשד בלבי כי האיש הובא תחת משמר מזוין כדי ללחוץ עלי לפתוח .אם כך ,בוודאי שלא
אוכל לקבל את פקודותיו .אולי אלצוהו לדבר אלי כך? לא .במידה שאני מכירו ,הוא איש אמיץ ואין הוא
מאלה שאפשר לאלצם לדבר כך .כנראה שבעיניו נראה העניין אבוד והוא רוצה לחסוך קורבנות נוספים.
" -לא אוכל לפתוח" ,אני עונה" ,עורכים התקפה קשה על עין גב".
" -פתח את שערי המפעל!" ,הוא צועק עלי.
" -אני מצטער מאוד .לא אוכל לעשות את זאת".
כעבור זמן קצר שוב מצלצל מפקד המקום .קולו איננו תקיף כפי שהיה .הוא מבקש כי אפתח .אין
ספק כי האיש נתון במצב קשה ,כי מאיימים עליו ודורשים ממנו שישכנע אותנו לפתוח את שערי
המפעל .אבל עם זאת ברור ,שכולנו אבודים ממילא .את גורל נהריים איננו יכולים עוד לשנות וגם
לא לעזור לאנשים שכבר נמצאים בידי הערבים .אם נפתח ,נהיה ממש כמותם .ואולם כל זמן שאיננו
פותחים ,יש בידינו לעשות משהו למען החזית כולה .ברור לי ,שהמשחק כולל לא רק את חיי ,אלא
את חיי כל האנשים אשר ִאתי .אבל החשבון הוא פשוט :בארץ נמצאים חיי אלפי יהודים בסכנה ,ועלינו
לרתק את האויב ,להמשיך ולספק חשמל .זאת יש עוד בידינו לעשות .ובכן ,יהיה זה שירותנו האחרון.
השעה .23:30יש לחזור לחדר המפקדה .אני מתחיל לטפל בסוללות מצברי הזרם הישר ,מנסה לעשות
את חשבון המים .לא ברור לי לאיזה גובה ברֵכה צריך להגיע עד הבוקר .מהנדס התחנה נשבה ולא השאיר
הוראות.
בחזרי לחדר המפקדה עמדתי מיד על כך שבזמן העדרי נוצרה מעין התמרדות כנגדי .מישהו התקשר
עם מחלקת הביטחון של החברה בחיפה ומחה על כך שלקחתי בידי את סמכות הפיקוד.
" -בחרו מביניכם מפקד" ,הייתה התשובה.
אבל במי לבחור?
לפתע הגיע אלינו הד של שתי התפוצצויות גדולות.
" -אנשי ה"הגנה" הם אלה שהפציצו את הגשרים מול קיבוץ גשר" ,מרגיעים אותי מהמטה .המים ,שאגרנו
תמיד בים כנרת לייצור החשמל ,זורמים עתה בכמויות גדולות וממלאים את אפיק הירדן הישן בגלים
סואנים .לזרימת המים ברגע זה יש ערך צבאי גדול .אולי היא תחסוך לנו דם רב .כנראה שפוצצו גם את
הגשרים ליד גשר כדי לעצור את הפולשים...
השעה 1:00בלילה.
המאור בכל העמק ,תאורת הגדרות ,המאפיות ,בתי החולים וכל הציוד המשקי הנמצא בפעולה ,הם
העדים לכך שתחנת הכוח של נהריים מחזיקה מעמד .יושב אני במרכז חדר המפקדה הענקי ,אחראי
לתאורת כל הנקודות שמסביב ,אך בנפשי -אופל ,אופל שאין לכנות אותו בשם.
השעה .1:30
השקט השורר סביב המפעל מגביר את החרדה שבלב .מה הם מכינים לנו שם? מה צופן בחובו השקט
הזה? יודעים אנו שהערבים לא יעזבו אותנו ככה ,יודעים אנו כי הם לא יוותרו על התחנה וכי הם יחזרו
אלינו ,אולי עוד הלילה.
הלילה?
-רק לא הלילה -מתפלל אני בנפשי .ויודע אני שהלילה הזה לא יעבור ככל לילה אחר.
הטלפון מצלצל .אני מרים את האפרכסת .אברהם רוטנברג על הקו .קולו רוטט וחגיגי .הנה בא מישהו
לדבר אתי ,לספר לי.
אני מקשיב לדבריו:
" -במצב הקשה בו אתם נתונים" ,הוא אומר לי" ,אוכל ,אולי ,לעודד אתכם בידיעות משמחות :הוכרז על
קום מדינת ישראל .וזה עתה הגיעה ידיעה שאמריקה הכירה בנו".
באותו יום ב113 -
אוכל לקבל את פקודותיו .אולי אלצוהו לדבר אלי כך? לא .במידה שאני מכירו ,הוא איש אמיץ ואין הוא
מאלה שאפשר לאלצם לדבר כך .כנראה שבעיניו נראה העניין אבוד והוא רוצה לחסוך קורבנות נוספים.
" -לא אוכל לפתוח" ,אני עונה" ,עורכים התקפה קשה על עין גב".
" -פתח את שערי המפעל!" ,הוא צועק עלי.
" -אני מצטער מאוד .לא אוכל לעשות את זאת".
כעבור זמן קצר שוב מצלצל מפקד המקום .קולו איננו תקיף כפי שהיה .הוא מבקש כי אפתח .אין
ספק כי האיש נתון במצב קשה ,כי מאיימים עליו ודורשים ממנו שישכנע אותנו לפתוח את שערי
המפעל .אבל עם זאת ברור ,שכולנו אבודים ממילא .את גורל נהריים איננו יכולים עוד לשנות וגם
לא לעזור לאנשים שכבר נמצאים בידי הערבים .אם נפתח ,נהיה ממש כמותם .ואולם כל זמן שאיננו
פותחים ,יש בידינו לעשות משהו למען החזית כולה .ברור לי ,שהמשחק כולל לא רק את חיי ,אלא
את חיי כל האנשים אשר ִאתי .אבל החשבון הוא פשוט :בארץ נמצאים חיי אלפי יהודים בסכנה ,ועלינו
לרתק את האויב ,להמשיך ולספק חשמל .זאת יש עוד בידינו לעשות .ובכן ,יהיה זה שירותנו האחרון.
השעה .23:30יש לחזור לחדר המפקדה .אני מתחיל לטפל בסוללות מצברי הזרם הישר ,מנסה לעשות
את חשבון המים .לא ברור לי לאיזה גובה ברֵכה צריך להגיע עד הבוקר .מהנדס התחנה נשבה ולא השאיר
הוראות.
בחזרי לחדר המפקדה עמדתי מיד על כך שבזמן העדרי נוצרה מעין התמרדות כנגדי .מישהו התקשר
עם מחלקת הביטחון של החברה בחיפה ומחה על כך שלקחתי בידי את סמכות הפיקוד.
" -בחרו מביניכם מפקד" ,הייתה התשובה.
אבל במי לבחור?
לפתע הגיע אלינו הד של שתי התפוצצויות גדולות.
" -אנשי ה"הגנה" הם אלה שהפציצו את הגשרים מול קיבוץ גשר" ,מרגיעים אותי מהמטה .המים ,שאגרנו
תמיד בים כנרת לייצור החשמל ,זורמים עתה בכמויות גדולות וממלאים את אפיק הירדן הישן בגלים
סואנים .לזרימת המים ברגע זה יש ערך צבאי גדול .אולי היא תחסוך לנו דם רב .כנראה שפוצצו גם את
הגשרים ליד גשר כדי לעצור את הפולשים...
השעה 1:00בלילה.
המאור בכל העמק ,תאורת הגדרות ,המאפיות ,בתי החולים וכל הציוד המשקי הנמצא בפעולה ,הם
העדים לכך שתחנת הכוח של נהריים מחזיקה מעמד .יושב אני במרכז חדר המפקדה הענקי ,אחראי
לתאורת כל הנקודות שמסביב ,אך בנפשי -אופל ,אופל שאין לכנות אותו בשם.
השעה .1:30
השקט השורר סביב המפעל מגביר את החרדה שבלב .מה הם מכינים לנו שם? מה צופן בחובו השקט
הזה? יודעים אנו שהערבים לא יעזבו אותנו ככה ,יודעים אנו כי הם לא יוותרו על התחנה וכי הם יחזרו
אלינו ,אולי עוד הלילה.
הלילה?
-רק לא הלילה -מתפלל אני בנפשי .ויודע אני שהלילה הזה לא יעבור ככל לילה אחר.
הטלפון מצלצל .אני מרים את האפרכסת .אברהם רוטנברג על הקו .קולו רוטט וחגיגי .הנה בא מישהו
לדבר אתי ,לספר לי.
אני מקשיב לדבריו:
" -במצב הקשה בו אתם נתונים" ,הוא אומר לי" ,אוכל ,אולי ,לעודד אתכם בידיעות משמחות :הוכרז על
קום מדינת ישראל .וזה עתה הגיעה ידיעה שאמריקה הכירה בנו".
באותו יום ב113 -
