Page 120 - יום שישי הגדול
P. 120
ובמבטאו המלעילי הוא האיץ בי" :הוא מבקש ממך שתסלח לו ,אז סלח לו וסוף לדבר"...
דמעות ,שלא ידעתי פשרן ,חנקו גרוני; אם משום העלבון ,שצבט עדיין את לבי ,ואם משום שנגלה עלי
איש זה ,בפתאום ,בגודל פשטותו :הנה ניחם על העלבון שהעליבני ,והפסיק ישיבתו כדי לבקש סליחה קבל
אותם אנשים עצמם ,שבפניהם הוא הבהיר ,רק רגע אחד לפני כן ,ש"לא יסלח לעולם" ...ושפתי נעו חרש:
"חביבים עלי ייסורים מראש הממשלה העברית שתקום במהרה בימינו".
דמעה התנוצצה בעינו של בן גוריון...
לפני שובם לישיבה לחש על אוזני אחד מחברי הנהלת הסוכנות" :אותו רגע שנכנסת לחדר ,היה בן
גוריון בטרנס של חזון".
מה היה תוכנה של אותה מעטפה ,שמסרתי לבן גוריון ו"המסה" את לבו -לא אדע ,אך דברי החזון
נתגלו לי מהפרוטוקול של אותה ישיבה ,שנתקיימה באחד בפברואר ,1948שלושה חודשים ומחצה לפני
הקמת המדינה .וכה אמר בן גוריון אז (הדברים מובאים כאן מקוצרים כלשהו ,מ"ג):
הכרחי שיהיו לנו אווירוני קרב .דרושים לנו ציוד ימי וכלי רכב .שנהיה מצוידים
לחמישה עשר במאי ונוכל לפגוש כל התקפה ערבית .הדבר תלוי בכסף ,ובכסף בזמנו.
לאחר 15במאי יהיו לנו אמצעים ,כי נוכל להטיל מיסים והמכס יהיה בידינו ,אבל אין
אנו יכולים לחכות עד אז .למחרת ,החמישה עשר במאי ,תבוא ההתקפה הגדולה ,הציוד
שיישלח אולי לא יספיק להגיע...
ולהלן:
הפעם לא מעניין מה שייעשה בעוד שנה .אינני יודע ,מה זה "עוד שנה" .מושג זה אינו
קיים עכשיו בשבילי .העתיד הרחוק ביותר בשבילי זה בעוד שלושה חודשים .אם בעוד
שלושה חודשים לא יהיה לנו מה שצריך להיות ,לא יהיה כלל "בעוד שנה".
מושב הוועד הפועל
מושב הוועד הפועל הציוני הגדול ,שנתקיים בתל אביב בראשית אפריל ,1948משהו חגיגי-אלגי ריחף
עליו ,והוא היה טעון מתח דרמטי מתחילתו ועד סופו.
קודם כל -הזמן .היו אלה ימי "ערב המדינה" ,שאותותיה כבר נראים לעין .הקרבות בחזיתות שונות
בארץ מתנהלים בגלוי ,והדי היריות מגיעים למושב זה .בחוצות בולטים הצעירים נושאי הנשק; ליד הבית,
שבו מתקיים מושב הוועד הפועל ,ניצבים אנשי מ"צ ומתמתחים כמיתרים בעבור על פניהם "אישיות
רשמית" -גינוני מלכות!
שנית -מצב החירום בארץ .חלק מחברי הוועד הפועל -מאזורי הספר ומירושלים -נבצר מהם להגיע
למושב בזמן .אנשי ההתיישבות מרותקים לחזיתות האש בתחומי מושבותיהם .יעקב חזן ,למשל ,הגיע,
דומני ,יומיים אחרי פתיחת המושב .פניו שחורים כשולי קדרה ,עיניו אדומות מחוסר שינה ומעשן בתים
העולים באש ,ומראהו -כשל פליט חרב .בקול חנוק מבכי גולל יעקב חזן באותו מושב קרעי יריעות
מפרשת הגבורה והסבל של קיבוץ משמר העמק ,אשר צבא קאוקג'י עשה בו הרס.
כדי להביא את אנשי ירושלים גויס מטוס "רפיד" אחד ,שעשוהו מעין "רכבת אוויר" ...מירושלים
לתל-אביב להביא את "פני העדה" ( ,Very Important People – V.I.Pבלעז) :הנהלת הסוכנות ,חברי
הוועד הפועל הציוני ,הוועד הלאומי ופקידים הרואים את נוכחותם במושב כחיונית ביותר...
וכל טיסה כזאת -אודיסיאה ממש! מירושלים ,במכוניות משוריינות ובליווי משמר ,לקליה שבצפון ים
המלח ,ומשם ,במטוס ,לשדה התעופה ,שהותקן ליד תחנת-הכוח רדינג בתל-אביב.
סדר בואם אינו לפי חשיבותם דווקא .וכך ,היו יושב ראש הוועד הלאומי ,יצחק בן צבי ,וגזבר הוועד
118יום שישי הגדול
דמעות ,שלא ידעתי פשרן ,חנקו גרוני; אם משום העלבון ,שצבט עדיין את לבי ,ואם משום שנגלה עלי
איש זה ,בפתאום ,בגודל פשטותו :הנה ניחם על העלבון שהעליבני ,והפסיק ישיבתו כדי לבקש סליחה קבל
אותם אנשים עצמם ,שבפניהם הוא הבהיר ,רק רגע אחד לפני כן ,ש"לא יסלח לעולם" ...ושפתי נעו חרש:
"חביבים עלי ייסורים מראש הממשלה העברית שתקום במהרה בימינו".
דמעה התנוצצה בעינו של בן גוריון...
לפני שובם לישיבה לחש על אוזני אחד מחברי הנהלת הסוכנות" :אותו רגע שנכנסת לחדר ,היה בן
גוריון בטרנס של חזון".
מה היה תוכנה של אותה מעטפה ,שמסרתי לבן גוריון ו"המסה" את לבו -לא אדע ,אך דברי החזון
נתגלו לי מהפרוטוקול של אותה ישיבה ,שנתקיימה באחד בפברואר ,1948שלושה חודשים ומחצה לפני
הקמת המדינה .וכה אמר בן גוריון אז (הדברים מובאים כאן מקוצרים כלשהו ,מ"ג):
הכרחי שיהיו לנו אווירוני קרב .דרושים לנו ציוד ימי וכלי רכב .שנהיה מצוידים
לחמישה עשר במאי ונוכל לפגוש כל התקפה ערבית .הדבר תלוי בכסף ,ובכסף בזמנו.
לאחר 15במאי יהיו לנו אמצעים ,כי נוכל להטיל מיסים והמכס יהיה בידינו ,אבל אין
אנו יכולים לחכות עד אז .למחרת ,החמישה עשר במאי ,תבוא ההתקפה הגדולה ,הציוד
שיישלח אולי לא יספיק להגיע...
ולהלן:
הפעם לא מעניין מה שייעשה בעוד שנה .אינני יודע ,מה זה "עוד שנה" .מושג זה אינו
קיים עכשיו בשבילי .העתיד הרחוק ביותר בשבילי זה בעוד שלושה חודשים .אם בעוד
שלושה חודשים לא יהיה לנו מה שצריך להיות ,לא יהיה כלל "בעוד שנה".
מושב הוועד הפועל
מושב הוועד הפועל הציוני הגדול ,שנתקיים בתל אביב בראשית אפריל ,1948משהו חגיגי-אלגי ריחף
עליו ,והוא היה טעון מתח דרמטי מתחילתו ועד סופו.
קודם כל -הזמן .היו אלה ימי "ערב המדינה" ,שאותותיה כבר נראים לעין .הקרבות בחזיתות שונות
בארץ מתנהלים בגלוי ,והדי היריות מגיעים למושב זה .בחוצות בולטים הצעירים נושאי הנשק; ליד הבית,
שבו מתקיים מושב הוועד הפועל ,ניצבים אנשי מ"צ ומתמתחים כמיתרים בעבור על פניהם "אישיות
רשמית" -גינוני מלכות!
שנית -מצב החירום בארץ .חלק מחברי הוועד הפועל -מאזורי הספר ומירושלים -נבצר מהם להגיע
למושב בזמן .אנשי ההתיישבות מרותקים לחזיתות האש בתחומי מושבותיהם .יעקב חזן ,למשל ,הגיע,
דומני ,יומיים אחרי פתיחת המושב .פניו שחורים כשולי קדרה ,עיניו אדומות מחוסר שינה ומעשן בתים
העולים באש ,ומראהו -כשל פליט חרב .בקול חנוק מבכי גולל יעקב חזן באותו מושב קרעי יריעות
מפרשת הגבורה והסבל של קיבוץ משמר העמק ,אשר צבא קאוקג'י עשה בו הרס.
כדי להביא את אנשי ירושלים גויס מטוס "רפיד" אחד ,שעשוהו מעין "רכבת אוויר" ...מירושלים
לתל-אביב להביא את "פני העדה" ( ,Very Important People – V.I.Pבלעז) :הנהלת הסוכנות ,חברי
הוועד הפועל הציוני ,הוועד הלאומי ופקידים הרואים את נוכחותם במושב כחיונית ביותר...
וכל טיסה כזאת -אודיסיאה ממש! מירושלים ,במכוניות משוריינות ובליווי משמר ,לקליה שבצפון ים
המלח ,ומשם ,במטוס ,לשדה התעופה ,שהותקן ליד תחנת-הכוח רדינג בתל-אביב.
סדר בואם אינו לפי חשיבותם דווקא .וכך ,היו יושב ראש הוועד הלאומי ,יצחק בן צבי ,וגזבר הוועד
118יום שישי הגדול
