Page 194 - יום שישי הגדול
P. 194
הג'נטלמן הצעיר ממזרע
כאשר מצאתי את עמיקם רושנסקי ,בן קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ,עסוק היה בחדר האוכל של הילדים.
עזר להדיח כלים ,ניקה את הרצפה ,הזיז את הכיסאות והשולחנות למקומם ,רחץ את ידיו והתפנה לשוחח
אתי.
כשאר בני גילו במשק יודע עמיקם עבודה מהי .הוא עובד כל יום -בחדר האוכל ,בגן הירק ,בפינת
החי ובשאר ענפי המשק.
סדר יומו מלא וגדוש" .בעשרים לשבע מקימה אותנו המטפלת ,ועד שבע צריכים להיות מוכנים,
רחוצים ומלובשים ,עד שעה 8מתאספים לארוחת הבוקר ,ומשעה 8:30לומדים עד .10:30השיעור האחרון
הוא ,בדרך כלל ,ציור או מלאכת יד .ואחר כך ניגשים לעבודה ,אוכלים ונחים עד רבע לשלוש ,ושוב
לומדים עד .4בשש וחצי אנחנו נפגשים עם הורינו ,ולאחר מכן קוראים באוזנינו עד ;9אז קופצים אנו
לפיג'מות ,מצחצחים את השיניים ויאללה – לישון"...
עמיקם הוא "יֶ ֶקה" קטן .הבנות מכנות אותו "ג'נטלמן" .דייקן הוא וקפדני ,ואוהב סדר .הכל יודעים
שאפשר לסמוך עליו :ירוץ עד סוף העולם כדי לעשות טובה .עמיקם מוכן תמיד להתנדב לתפקיד לא
נעים ,ומספרים שהוא אדיב עד כדי כך ,ש"עשינו חגיגה ועמיקם ישב במקום נוח ליד השולחן; פתאום
הופיעה באיחור ילדה ,ולא היה כבר מקום לשבת .מיד קפץ עמיקם ממקומו ,נתן לה את כסאו וישב על
הרצפה כל החגיגה".
במלחמת העצמאות היה קיבוץ מזרע מוקף כפרים ערביים .ראו ממש את משלטי הערבים על ההרים
ממול .אף הדרך אל שדות המשק הייתה מנותקת; יום-יום פרצו חברי הקיבוץ את הדרך ועיבדו את
שדותיהם ,ולא תמיד כולם חזרו.
את החג הבלתי נשכח חגגו בני המשק ,כשנפלה נצרת ,שבועות אחדים אחרי הולדתו של עמיקם.
בחגיגה שותפו חיילי האזור ,והשמחה הייתה רבה.
עמיקם מקווה שהקיבוץ ישגשג גם בעתיד ,שיקום בית תרבות ,ישפרו את מגרש הספורט ,וירכשו חיות
נוספות למשק החי ,שהוא הענף האהוב של כל הילדים.
התאומות ממצרים
ארבע עשרה שנה התפללה שרה נביק לילד – ולשווא .והנה ,ב 14-במאי ,1948אחרי ארבע עשרה
שנה ,התעוררה משנתה בקהיר של מצרים ,לקול דברי בן-גוריון ,והיא חובקת תאומות – סימה ומניה.
רבה הייתה המהומה בקרב הערבים; הרעש והאזעקות הפריעו את שנתן של התאומות .נערכו הפגנות
נגד זרים ,ונגד יהודים בפרט .בתים עלו באש ,והרכוש נשדד .כחלום בלהות נזכרות השתיים כיצד התפרץ
לדירתן ערבי אכזר" .אבא לקח אותי על כתפיו ,את אחותי לקחה אמי בזרועותיה ונשאו אותנו אל גג הבית,
שם התחבאנו כל הלילה".
בהיותן פעוטות קראו לאחת "פרופסור" ולשנייה "רוקח" ,מזכירה ִאמן בהלצה" .היו לשתיהן קרחות
של פרופסור ורוקח ממש" ...היום אי אפשר להכיר זאת ,ולשתיהן שערות שחורות ,עבות ונוצצות.
עשר שנות חייהן גדושות בהרפתקאות ורשמים .טיילו הרבה בארץ ,והן מספרות בשטף על מסעיהן.
"ועוד מאורעות חשובים" ,מספרות הן כיצד הלכו בפעם הראשונה לקולנוע בתל-אביב; איך נשבה רוח
חזקה ,שהעיפה את הגג מעל ביתו של השכן ,ואילו הגג שלהם החזיק מעמד ולא עף; וכיצד שמעו אות
אזעקה ויריות תותח במגרש הסמוך ,חשבו שאלה יריות של האויב ,אך נתברר שלא היו אלה אלא חיילי
צה"ל באימוניהם .ועוד ועוד.
192יום שישי הגדול
כאשר מצאתי את עמיקם רושנסקי ,בן קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל ,עסוק היה בחדר האוכל של הילדים.
עזר להדיח כלים ,ניקה את הרצפה ,הזיז את הכיסאות והשולחנות למקומם ,רחץ את ידיו והתפנה לשוחח
אתי.
כשאר בני גילו במשק יודע עמיקם עבודה מהי .הוא עובד כל יום -בחדר האוכל ,בגן הירק ,בפינת
החי ובשאר ענפי המשק.
סדר יומו מלא וגדוש" .בעשרים לשבע מקימה אותנו המטפלת ,ועד שבע צריכים להיות מוכנים,
רחוצים ומלובשים ,עד שעה 8מתאספים לארוחת הבוקר ,ומשעה 8:30לומדים עד .10:30השיעור האחרון
הוא ,בדרך כלל ,ציור או מלאכת יד .ואחר כך ניגשים לעבודה ,אוכלים ונחים עד רבע לשלוש ,ושוב
לומדים עד .4בשש וחצי אנחנו נפגשים עם הורינו ,ולאחר מכן קוראים באוזנינו עד ;9אז קופצים אנו
לפיג'מות ,מצחצחים את השיניים ויאללה – לישון"...
עמיקם הוא "יֶ ֶקה" קטן .הבנות מכנות אותו "ג'נטלמן" .דייקן הוא וקפדני ,ואוהב סדר .הכל יודעים
שאפשר לסמוך עליו :ירוץ עד סוף העולם כדי לעשות טובה .עמיקם מוכן תמיד להתנדב לתפקיד לא
נעים ,ומספרים שהוא אדיב עד כדי כך ,ש"עשינו חגיגה ועמיקם ישב במקום נוח ליד השולחן; פתאום
הופיעה באיחור ילדה ,ולא היה כבר מקום לשבת .מיד קפץ עמיקם ממקומו ,נתן לה את כסאו וישב על
הרצפה כל החגיגה".
במלחמת העצמאות היה קיבוץ מזרע מוקף כפרים ערביים .ראו ממש את משלטי הערבים על ההרים
ממול .אף הדרך אל שדות המשק הייתה מנותקת; יום-יום פרצו חברי הקיבוץ את הדרך ועיבדו את
שדותיהם ,ולא תמיד כולם חזרו.
את החג הבלתי נשכח חגגו בני המשק ,כשנפלה נצרת ,שבועות אחדים אחרי הולדתו של עמיקם.
בחגיגה שותפו חיילי האזור ,והשמחה הייתה רבה.
עמיקם מקווה שהקיבוץ ישגשג גם בעתיד ,שיקום בית תרבות ,ישפרו את מגרש הספורט ,וירכשו חיות
נוספות למשק החי ,שהוא הענף האהוב של כל הילדים.
התאומות ממצרים
ארבע עשרה שנה התפללה שרה נביק לילד – ולשווא .והנה ,ב 14-במאי ,1948אחרי ארבע עשרה
שנה ,התעוררה משנתה בקהיר של מצרים ,לקול דברי בן-גוריון ,והיא חובקת תאומות – סימה ומניה.
רבה הייתה המהומה בקרב הערבים; הרעש והאזעקות הפריעו את שנתן של התאומות .נערכו הפגנות
נגד זרים ,ונגד יהודים בפרט .בתים עלו באש ,והרכוש נשדד .כחלום בלהות נזכרות השתיים כיצד התפרץ
לדירתן ערבי אכזר" .אבא לקח אותי על כתפיו ,את אחותי לקחה אמי בזרועותיה ונשאו אותנו אל גג הבית,
שם התחבאנו כל הלילה".
בהיותן פעוטות קראו לאחת "פרופסור" ולשנייה "רוקח" ,מזכירה ִאמן בהלצה" .היו לשתיהן קרחות
של פרופסור ורוקח ממש" ...היום אי אפשר להכיר זאת ,ולשתיהן שערות שחורות ,עבות ונוצצות.
עשר שנות חייהן גדושות בהרפתקאות ורשמים .טיילו הרבה בארץ ,והן מספרות בשטף על מסעיהן.
"ועוד מאורעות חשובים" ,מספרות הן כיצד הלכו בפעם הראשונה לקולנוע בתל-אביב; איך נשבה רוח
חזקה ,שהעיפה את הגג מעל ביתו של השכן ,ואילו הגג שלהם החזיק מעמד ולא עף; וכיצד שמעו אות
אזעקה ויריות תותח במגרש הסמוך ,חשבו שאלה יריות של האויב ,אך נתברר שלא היו אלה אלא חיילי
צה"ל באימוניהם .ועוד ועוד.
192יום שישי הגדול
