Page 70 - יום שישי הגדול
P. 70
33רגעים
רשמים מטקס ההכרזה
יצחק זיו-אב
שלושים ושלושה רגעים ארך טקס ההכרזה על מדינת ישראל .שבעה עשר רגעים נמשכה הקראת
מגילת היסוד ,ועוד שישה עשר רגעים החתמת ההכרזה .הטקס היה קצר מאד ,קצת נחפז ,מתוך יובש
מופרז משהו ,ובלי ציוני חגיגיות חיצוניים .שום סממנים בשביל לעורר התרגשות או דמיון .הטקס נפתח
בנקישת פטיש ובלי קול .בתנועת יד בלבד הזמין אותנו בן-גוריון לקום לשירת ההמנון .אם מישהו ביקש
לשמוע מילים גדולות -על אש ,ודם ,על צללי-העבר ,על קץ השעבוד ,על מעמד היסטורי -הן לא
נאמרו .כל אדם שמר את רגשותיו פנימה .תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות ,שבה הכריז עם
לוחם על מדינתו ,על משאת נפשו שנתקיימה .נחוצה פרספקטיבה של זמן בשביל שיבין אדם כי אותם 33
רגעים שינו אותו עד היסוד ,אותו וכל אדם בישראל.
הטקס ,שנפתח בלי אומר ,במילים של ההמנון ,נסתיים בשש מילים מפיו של בן-גוריון .מגילת היסוד
הוקראה .חברי המועצה קמו ,אחד אחד ,וחתמו עליה .חיכינו לנאום -ונאום לא בא .היינו תוהים ,ולפתע
החלו שוטפים מתוך פינה חבויה צלילי ההמנון .הכינור היהודי ,כינור "בני ישראל" ,השתפך ב"עוד לא
אבדה" .קמנו על רגלינו .מישהו אמר ללוות את הכינורות בקולו -ונשתתק .ידענו ,הנה נפל דבר .ואז בא
בן-גוריון ואמר" :קמה מדינת ישראל ,תמה הישיבה הזאת" .וזה הכל .שש מילים .בלי פאתוס .בלי הרמת
קול .בכבדות .ובלי גילויי שמחה.
האנשים ידעו ,כי ערב שבת ה 14-במאי 1948אינו שבת ה 29-בנובמבר ,והתאפקו .הפעם לא הייתה זו
קבלת זכות .הפעם התחייב העם התחייבות שאין דרך חזרה ממנה .ואין דרך לפשרה .ואין לרכך את תנאיה.
מדינה ,לא פחות מזה .נכונו לכל רע .דיברו על אפשרות הרעשת תל-אביב בשעת ההכרזה או לפניה .בחוץ
הדביקו פקחים את הכרוזים הענקיים של הג"א ,אבל ההכרזה לא הופרעה .ההרעשה נתעכבה .אותו לילה
ירדה על תל אביב האפלה ,ועם שחר הורעשה העיר .דיברו על פלישה בחצות .הפלישה באה .בגליל ובנגב
בשעה אחת .לא דיברו על מלחמה" .אנו מושיטים יד של שלום ושכנות טובה" ,נאמר בהכרזת המדינה.
ובאותם הרגעים ממש לחמו הלוחמים על פריצת כביש עכו לגליל המערבי .ובאותם הרגעים נעה לעבר
יפו שיירת הצבא העברי האחד -ה"הגנה" ואצ"ל יחדיו -להשליט שלום-מאונס על אותה עיר ,אשר לפני
חמישה חודשים דחתה את קריאת השלום של שכנתה העברית .לא דיברו על מלחמה ,מפני שמלחמה
התנהלה מעבר לכותלי המוזיאון השלו .היא הייתה חלק מן המציאות .ולא דיברו על גבורה .גם הגבורה
נתקדשה בשתיקה .מפני שבאותם הרגעים נעה לירושלים שיירת הנערות ,אשר אחיהן שמרו על כפר
עציון ,שמרו ונפלו ,עד האחרון שבהם .ולא קמה באדם רוח לדבר על גבורה אל מול הגבורה האמיתית.
ולא נמצאה מלה שיכלה להביע את מלוא משמעותה.
לשווא יחפש ההיסטוריון חגיגיות ,שלא הייתה במעמד הכרזת המדינה .לא היו תהלוכות ,לא היה ים
של דגלים ,ולא אלפי האדם ברחוב .רק "שהחיינו"-של-יחיד ,של רב זקן כשליח ציבור ,ברכת "שהחיינו"
שנחנקה בדמעות אומרה .אך לא היה הנאום המזעזע של מעמד היסטורי .וגם לא ה"יתגדל" וה"יזכור"
ללוחם האלמוני .ההיסטוריון יצטרך לתאר שעה גדולה של רגש בלתי-מבוטא .אכן ,הרבה יותר קל לתאר
68יום שישי הגדול
רשמים מטקס ההכרזה
יצחק זיו-אב
שלושים ושלושה רגעים ארך טקס ההכרזה על מדינת ישראל .שבעה עשר רגעים נמשכה הקראת
מגילת היסוד ,ועוד שישה עשר רגעים החתמת ההכרזה .הטקס היה קצר מאד ,קצת נחפז ,מתוך יובש
מופרז משהו ,ובלי ציוני חגיגיות חיצוניים .שום סממנים בשביל לעורר התרגשות או דמיון .הטקס נפתח
בנקישת פטיש ובלי קול .בתנועת יד בלבד הזמין אותנו בן-גוריון לקום לשירת ההמנון .אם מישהו ביקש
לשמוע מילים גדולות -על אש ,ודם ,על צללי-העבר ,על קץ השעבוד ,על מעמד היסטורי -הן לא
נאמרו .כל אדם שמר את רגשותיו פנימה .תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות ,שבה הכריז עם
לוחם על מדינתו ,על משאת נפשו שנתקיימה .נחוצה פרספקטיבה של זמן בשביל שיבין אדם כי אותם 33
רגעים שינו אותו עד היסוד ,אותו וכל אדם בישראל.
הטקס ,שנפתח בלי אומר ,במילים של ההמנון ,נסתיים בשש מילים מפיו של בן-גוריון .מגילת היסוד
הוקראה .חברי המועצה קמו ,אחד אחד ,וחתמו עליה .חיכינו לנאום -ונאום לא בא .היינו תוהים ,ולפתע
החלו שוטפים מתוך פינה חבויה צלילי ההמנון .הכינור היהודי ,כינור "בני ישראל" ,השתפך ב"עוד לא
אבדה" .קמנו על רגלינו .מישהו אמר ללוות את הכינורות בקולו -ונשתתק .ידענו ,הנה נפל דבר .ואז בא
בן-גוריון ואמר" :קמה מדינת ישראל ,תמה הישיבה הזאת" .וזה הכל .שש מילים .בלי פאתוס .בלי הרמת
קול .בכבדות .ובלי גילויי שמחה.
האנשים ידעו ,כי ערב שבת ה 14-במאי 1948אינו שבת ה 29-בנובמבר ,והתאפקו .הפעם לא הייתה זו
קבלת זכות .הפעם התחייב העם התחייבות שאין דרך חזרה ממנה .ואין דרך לפשרה .ואין לרכך את תנאיה.
מדינה ,לא פחות מזה .נכונו לכל רע .דיברו על אפשרות הרעשת תל-אביב בשעת ההכרזה או לפניה .בחוץ
הדביקו פקחים את הכרוזים הענקיים של הג"א ,אבל ההכרזה לא הופרעה .ההרעשה נתעכבה .אותו לילה
ירדה על תל אביב האפלה ,ועם שחר הורעשה העיר .דיברו על פלישה בחצות .הפלישה באה .בגליל ובנגב
בשעה אחת .לא דיברו על מלחמה" .אנו מושיטים יד של שלום ושכנות טובה" ,נאמר בהכרזת המדינה.
ובאותם הרגעים ממש לחמו הלוחמים על פריצת כביש עכו לגליל המערבי .ובאותם הרגעים נעה לעבר
יפו שיירת הצבא העברי האחד -ה"הגנה" ואצ"ל יחדיו -להשליט שלום-מאונס על אותה עיר ,אשר לפני
חמישה חודשים דחתה את קריאת השלום של שכנתה העברית .לא דיברו על מלחמה ,מפני שמלחמה
התנהלה מעבר לכותלי המוזיאון השלו .היא הייתה חלק מן המציאות .ולא דיברו על גבורה .גם הגבורה
נתקדשה בשתיקה .מפני שבאותם הרגעים נעה לירושלים שיירת הנערות ,אשר אחיהן שמרו על כפר
עציון ,שמרו ונפלו ,עד האחרון שבהם .ולא קמה באדם רוח לדבר על גבורה אל מול הגבורה האמיתית.
ולא נמצאה מלה שיכלה להביע את מלוא משמעותה.
לשווא יחפש ההיסטוריון חגיגיות ,שלא הייתה במעמד הכרזת המדינה .לא היו תהלוכות ,לא היה ים
של דגלים ,ולא אלפי האדם ברחוב .רק "שהחיינו"-של-יחיד ,של רב זקן כשליח ציבור ,ברכת "שהחיינו"
שנחנקה בדמעות אומרה .אך לא היה הנאום המזעזע של מעמד היסטורי .וגם לא ה"יתגדל" וה"יזכור"
ללוחם האלמוני .ההיסטוריון יצטרך לתאר שעה גדולה של רגש בלתי-מבוטא .אכן ,הרבה יותר קל לתאר
68יום שישי הגדול
