Page 100 - יום שישי הגדול

‫אליהו דובקין (שני משמאל ‪ -‬במרכז‪ ,‬ליד המיקרופון)‪ ,‬בשידור ב"קול ירושלים"‪ ,‬עם עמיתים מהנהגת‬
‫היישוב‪ :‬מימינו‪ :‬יצחק בן‪-‬צבי‪ ,‬לימים נשיא המדינה‪ .‬משמאלו‪ :‬ברל כצנלסון ויצחק גרינבוים‪.‬‬
‫לידו השחקנית חנה רובינא‬

‫אין ספק כי אירוניה זו ביטאה היטב את תחושותיהם של היהודים בארץ‪-‬ישראל כלפי השלטון הבריטי‬
‫המתפורר‪ ,‬שנתפס בעיניהם כעוין וכמי ששואף להותיר את הארץ‪ ,‬לקראת הפינוי‪ ,‬במצב של תוהו‪-‬ובוהו‬

‫מוחלט‪.‬‬
‫את טקס ההכרזה שמע דובקין בבנייני המוסדות הלאומיים‪ ,‬שם נאספו כמה מהחותמים‪ .‬חשמל לא היה‬
‫בירושלים והשידור הישיר בשידור הבכורה של "קול ישראל" נקלט בקושי במכשיר אלחוט מיטלטל‪ .‬עם‬
‫סיומו הלך כל אחד מהנוכחים לביתו או לעיסוקו‪ .‬כל אותו יום וכל אותו לילה הדהדו יריות בירושלים‬

‫והכוחות היהודיים השתלטו על רוב הנקודות שעזבו הבריטים מספר שעות לפני כן‪.‬‬
‫בעשור למדינה סיפר דובקין לכתב "מעריב" על מעשיו ותחושותיו באותו יום שישי היסטורי‪ ,‬שבו‬
‫השמחה על הקמת המדינה והעצב על נפילת גוש עציון היו מעורבים‪ .‬דובקין זכר כי בבוקרו של אותו‬
‫יום נאספו החברים הירושלמיים של מועצת העם בבנייני המוסדות הלאומיים והחליטו פה אחד להעביר‬
‫לבן‪-‬גוריון את תמיכתם בהקמת המדינה‪ .‬לאחר מכן נתפנה הוא עצמו למשימה כואבת‪ :‬לקבל את גופות‬

‫‪ 98‬יום שישי הגדול‬