Page 133 - יום שישי הגדול

‫"זהירות מוקשים!" ‪ -‬באנגלית ובגרמנית (!)‪ ,‬בגבול תל‪-‬אביב ‪ -‬יפו‪ ,‬מאי ‪1948‬‬

‫תל‪-‬אביב הלילית‬

‫בשעה יותר מאוחרת מצאתי במלון "פארק" קבוצות של צעירים‪ ,‬הרוקדים "סווינג" אמריקאי‪ ,‬ורק‬
‫על פי לבושם יכולתי לנחש שאלה בחורי "הגנה" ארצישראליים‪ .‬בשעה עוד יותר מאוחרת התגלגלתי עם‬
‫אנשי הקריה האמנותית והעיתונות ל"כסית"‪ ,‬ואף שם מצאתי בחורי "הגנה"‪ ,‬שחזרו לפוש משליחויות‬

‫שונות‪.‬‬
‫רחובותיה של תל‪-‬אביב הם בהירים‪ ,‬והאנשים מלאי אמון בעתיד‪ .‬הסכנה היחידה שבה נתקלתי בחוצות‬

‫‪ -‬הם רוכבי האופנים הארורים העטים על האדם מכל פינה ועבר ללא אזהרה מוקדמת!‬

‫חוויית ביקור ביפו‬

‫מעולם לא התבלט כל כך הניגוד בין שתי הערים השכנות ‪ -‬תל‪-‬אביב ויפו ‪ -‬כמו היום‪ .‬יפו היא כיום‬
‫עיר‪ ,‬שנעזבה על ידי תושביה‪ ,‬משטרתה ושלטונותיה‪ .‬ביקור ביפו הוא חוויה לאדם מתל‪-‬אביב‪ ,‬ממש‬
‫כשם שבניו‪-‬יורק מתרגשים מביקור בארץ‪-‬ישראל‪ ,‬כי יפו היא כיום מקום בלהות בעיני תושבי תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫כדי להגיע ליפו‪ ,‬יש לקבל תעודת מעבר של ה"הגנה"‪ .‬אתה מגיע עד למחסום היהודי האחרון‪ ,‬ונכנס‬
‫לשטח ההפקר עד למחסום הבריטי ממול‪ .‬בשכונה ההרוסה אין זכר של חיים‪ ,‬אפילו כלב עזוב או תרנגולת‬
‫אינם מ ֵפרים את דממת המוות‪ .‬הגיוון היחידי הוא שלטים וכתובות ‪" -‬מוקשים" שהונחו על ידי הבריטים‪.‬‬
‫קצין העיתונות הבריטי הוא עצמו עיתונאי וידיד העניין היהודי‪ .‬הוא עוזר לי ברצון ואנו נכנסים לדרך‬
‫יפו ‪ -‬תל‪-‬אביב‪ ,‬שאין רואים בה דבר פרט לכמה חיילים בריטיים‪ .‬אחרי כמה גדרות תיל אני מגיע אל בניין‬

‫הבולשת‪ ,‬מפקדת השלטון המנדטורי ביפו‪.‬‬

‫לפני ההכרזה ‪131‬‬